היא מטפסת במדרגות, החצאית המתנפנפת שלה נעה הלוך ושוב. היא מגיעה לדלת. פותחת את הדלת, סוגרת אותה, מסתובבת, מורידה את הקרש, פותחת כפתור ועוד כפתור אחד. הכל נופל על הרצפה האפורה, גם את התיק היא שומטת ורק אז היא מתיישבת. אנחת הקלה שוברת את הרצף. התיק נשכב כנעלב על הרצפה. קודם לכן הנדסה בצורה מתוחכמת דרך להכניס לתיק האומלל סיגריות, מפתחות, איפור, פלאפון, מראה, תפוח ירוק, תחתונים ומה לא. לאחרונה הסיקה שלא כדאי לסמוך על אחרים. גם לא על מי שממש קרוב. כבר חודשיים שהיא ושתי הילדות לבד, אז הוא עזב, ילד אחת פחות לטפל בו, נהגה לומר לעצמה. הרבה לפני החתונה הקשר ההדוק שלהם היה מעורר קינאה. הם פשוט לא יכלו להיפרד. אפילו באותו הערב של מסיבת הרווקים לפני החתונה, התקשר אליה 18 פעמים לוודא שהכל איתה טוב. כל חייה קשרה בו, וכשביתם הראשונה נולדה, זנחה את קריירת עריכת הדין שחתרה אליה שנים רבות כדי לטפל בנאמנות בביתם הראשונה. אבל דברים השתנו, עכשיו כשהוא כבר לא איתן. היא הספיקה לשכוח איך זה מרגיש להוריד אחרי גבר את קרש האסלה.  

היא מסיימת, אין נייר, דווקא את הטישו המחורבן היא הוציאה מהתיק אתמול. בלית ברירה היא מרימה את החצאית, מורידה את המים, שוטפת את ידיה ללא סבון, פותחת את הדלת, יוצאת. יורדת במדרגות, פסיעותיה עדיין לא רגועות. היא חוזרת למשרד, מתיישבת, מתחילה להקליד. לרגע נעצרת, מביטה בחלון. בחוץ שמיים נהדרים ומטוס לבן חוצה את הכחול. היא חוזרת למטלותיה, מתייקת, מקלידה, מנסה לא לחשוב. ליבה פועם במהירות, היא נזכרת, לעזאזל, שכחה את התיק בשירותים. היא יוצאת מהמשרד, עולה במדרגות, הפעם הטיפוס חפוז הרבה יותר, היא פותחת את הדלת, עיניה רצות סביב האסלה הישנה. על הרצפה נייר טואלט מעוך וקונדום שפעם היה בשימוש. אין זכר לתיק. היא מנסה עוד מבט אחרון, אין כלום. בטח הוא נגנב, היה בו איפור טוב וכמה מזומנים. או יותר גרוע- נמכר במלואו לאיזה אישה עלובת חיים. היא יורדת, רוקעת בכל מדרגה שבדרך. היא אהבה את התיק הזה, היו ארוזות בו מלא חוויות טובות מהעבר שלהם. כשפתחה את דלת המשרד, הדלת חרקה וכמעט נשברה, היא התיישבה, בהתה בהר הניירת שלפניה, וסיננה מבט קר בשמש הזהובה שבחוץ. יש לה עוד הרבה לעבוד, לתייק, לסדר, להסיע את הילדות, לנקות, לטפל, להכין אוכל, להתקלח, מחר גם יום ארוך. לפתע היא רואה פתק מקופל לפניה. מי נגע לה בניירות? היא מתעצבנת, בטח בילגן כאן עוד. לא חסרה לה עבודה לעשות. יש עליו מספר. היא רוכנת, פוקחת לרווחה את עיניה, ומביטה מקרוב. "נמצא התיק, שומר לך עליו, אין מה לדאוג". כתוב בעיפרון. היא מחייכת. שפתיה מתעקלות, עיניה נוצצות, גל חום מתפרץ בכל גופה. אחרי הכל, תקופה ארוכה שפתיה עצובות. אחר כך היא מועכת את הפתק לתוך סל האשפה, ובחיוך גדול, ממשיכה לעבוד.

שגרה רצופה במעשי הרגל, ממרמרת את הלב שלי, כנראה.