ארבע מדות ביושבים לפני חכמים.

ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכל.

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים

. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת.

ישב מולי ברכבת בחור אחד עם תיק אחד על הברכיים, לא גדול היה התיק אבל נראה כבד במיוחד.  הוא בהה בחלון בשעמום רב, פיהק והביט ויישר את הגב. הבחור עצם את עיניו והאמנתי מיד וללא צל של ספק שבמקום רגע של נחת, הוא סבל בהחלט. ובגלל זה ככל הנראה, מצחו התכווץ וכמעט נחצה. הוא היה מאותם טיפוסים, שנראים - גם אם היו במלוא שלוותם - עדיין קפוצים ולא רגועים. מאלה שמשדרים חוסר סבלנות וחוסר עניין, בקרינה מטורפת לכל עבר סביבם. אבל הכי הטריד אותי מכל היה כששמתי לב במהלך הנסיעה, שעל פרצופו נתלה וו הפוך. כאילו מישהו התבלבל שם בטעות בחדר הלידה, כשהאיש האחד הזה שם נברא עם פה הפוך. מיד אסביר את הברוך. אך ראשית, עליי להזהיר, שזה קצת ארוך.

היה לי עצוב נורא, לראות שבמקום חיוך, או אפילו סתם הבעה אחרת, האיש בחר להחמיץ את פניו. הרי זה אפילו אבסורד. האיש האחד שישב ממש מולי, בחר להתאמץ ולהכביד ולהעיק על עצמו. שהרי לכווץ כך את מצחו לכמה חלקים ולהפוך את הפה וגם בו בזמן לשדר עצבנות, זה בכלל לא פשוט ודורש מיומנות. ולעומת זאת, בקלילות אפשר לבחור להרפות את שרירי הפנים העייפים ופשוט לחייך, בלי לנסות לשדר כלום, שם בנחת וללא שעמום. יתכן והדבר נורא עוד יותר, ומעצם טבעו נברא ונוצר האיש היחיד עם הבעה כזו רצינית, עצובה וכעוסה כל הזמן. ויכול להיות נורא ואיום אפילו יותר מכל אלה, כשבעצם יתברר שהוא רוצה לחיות כך. אתם יודעים, מבחירה.

הנסיעה המשיכה וכעבור רגעים מספר הגענו לתחנה, הוא קם בכבדות ואת הפרוזדור הצר חצה. התיישבה מולי אישה מבוגרת, רועדת כולה ועוד רגע נשברת. היא היתה מצוידת במשקפי קריאה אדומים ונהדרים בצורת זוג פירות הדרים, עם חיוך גדול וסומק ורוד על הפנים. הוצאתי פנקס ועט מהכיס, והתחלתי לתעד את שהתרחש ממש מולי. בחירה ואחראיות על עצמך מבפנים, זה עניין לא פשוט אבל בעצם די רגיל. ותמיד חשוב בכל סיטואציה לזכור, שהבחירה בידי גם אם נדמה שלא. בידינו אנו שוכחים לאחוז מה שאיננו רואים, מריחים וחשים, ושבעצם על הבחירות האלו, אנחנו הכי שולטים. אם נבחר בכך.

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה

. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר.

ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

למרבה האבסורד והתימהון, אני מרגישה הרבה יותר טוב פתאום. אם פעם חשבתי שכדיי להגיע לשמחה והאושר אצטרך כך וכך, הרי שהזמן הראה אחרת. ואני בטוחה שזה טוב, שהרי לא ארצה לבלות את חיי בצפייה למשהו אחד ולבסוף להיות מופתעת כשאגלה שזה לא. עוד שלושה ימים זה יהיה שנה, שנה שכאילו לא זזה. השתנתי ואיתי השתנו כל הדברים שסביבי, אבל בכל זאת אני יכולה לשפוך את אותן רגשות שהצטברו כאילו הן כאן מאתמול. זה קורה לי מדי פעם. הצטרפו לתחנה ילדים חדשים, כאלה שלא הכירו אותך, ובכל זאת אף אחד עוד לא העז לתפוס את הפינה שהיית עומדת בה כל בוקר. מחכים לך, כשבעצם את מחכה לכולנו שם.

יש את השטות הזו של 'להתחבר לעצמך' שמדברים עליה. כשרואים אותי יושבת עם ספר ושוקו ביד, מביטה באיזה אופק קרוב אפשר להתבלבל ולהסיק שאני קרובה לזה. אז מסתבר שממש לא. זו היתה הפתעה ממש לא נחמדה לגלות שאפילו הצלחתי להדחיק מעצמי את התשובה הפשוטה ל'מה עושה לי טוב?'

המשחק הזה של קלות וכובד שמסתחרר סביב חיינו ומדי פעם עוצר אותנו בסמטה חשוכה ומציב בפנינו להחליט בין השניים, הוא לא כזה נורא כל כך. הייתי בטוחה שאני הטיפוס של הקלות והכובד יחד שמצליח לשלב זה עם זה. בעצם אני לא, יש דברים מסוימים מאד שנלקחים אצלי בכובד, והשאר קלים כמו נוצות של טווס. הזמן האחרון עזר לי להבחין בינם די טוב.

אני יושבת וכותבת כאן הר של שטויות, כשבעצם אני אמורה ללכת ללמוד.

הפתעתי את עצמי לגמרי החודש, ואני מקווה ממש שאצליח ללמוד מזה ולהכיר את ההתנהלות הדפוקה שלי יותר טוב. הרי המומחה הטוב ביותר להבנת עצמך זה אתה.

-

ובדיעבד,

לא הייתי כל כך רחוקה מהכל.

אור ואני תמיד היינו מוזרות. כשכל הבנות, ללא יוצאת מן הכלל, אהבו לבלות אחר הצהריים שלמים במשחקי ברביות ובובות זהובות שיער, העדפנו שתינו לבלות יחד עם ארבעת צבי נינג'ה, ספלינטר היקר והפיצה שלהם. היינו נפגשות ללא הפסקה, הכרתי כל דופן במקרר שלה והיא את שלי (אמא שלה נהגה להחביא מאחור אצבעות קינדר ואמא שלי היתה קונה את הגמדים עם הפסים הצהובים- ורודים שאור אהבה במיוחד). כשכל הכיתה התהדרה ביומן-פיות, מצעים ורודים של מיני מאוס וקלפים של נסיכות, אני בחרתי מצעים כחולים עם חתול שחור גדול וערמומי ואור אהבה לצייר מפלצות מבוהלות. אפילו את תפקיד 'האחות הגדולה' חלקנו, כשהיא עוזרת לי להשתובב עם אחיי ואני נרתמת במרץ למשימה לשגע את אחיה הפעוט דאז. בפורים הראשון שלנו בכיתה א', כל בנות הכיתה הגיעו עם שרביט וכתר, ורק שתינו, אור ואני, הפתענו במטאטא ארוך וגלימה שחורה. והשיא היה תחביבנו המשותף - כשערכנו מבצעי חבלה בארונות ליד המיטה של אמא והקמנו קומנדו מיוחד לגניבת עוגיות וגלידה באותם לילות של מסיבות פיג'מות גנוזות.

בכיתה ב', הכל השתבש, אור נחשפה לראשונה לאישה הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשפיע על מעשיה ולכוונה לגמרי. אור לא ידעה לאיזו מלכודת היא נכנסת, ואיתה נסחפתי גם אני. שתינו מצאנו את עצמנו משחזרות יחד שירים של בריטני (ספירס כמובן), בלי להבין ולו מילה אחת באנגלית. המערבולת הזו כללה את כל תחומי החיים: שמענו בריטני, ציירנו בריטני ורקדנו כמו בריטני. ממש משטר אבסולוטי שכפינו על עצמנו בעל כורחנו. השיגעון חצה כל גבול, והמבוגרים החלו לטכס עצות לגבי גורלנו. המורה סימונה הציעה שנפתח לרעיונות חדשים, שנלך להצגות ונדבר יותר עם ההורים. כמובן שאור ואני ממש לא התכוונו להזניח את פולחן הבריטני שלנו וכל הרעיונות המטופשים האלו.

אתם יכולים לשאול את כולם, היינו החברות הכי טובות כבר בגן של כרמלה. היינו מטיילות ביחד ברחוב רוטשילד יום יום, בצד המוצל והקריר עם הספסלים הבהירים. רוטשילד היה רחוב ירוק במיוחד, שתמיד הריח טוב למרות שלא הייתה בו שום מאפייה. היינו מתלבטות שעות ארוכות איזה ארטיק לקנות במכולת ותמיד במקרה בחרנו אותו הדבר. נהגנו לקטוף מגדרות במעלי הרחוב עלים ירוקים ומבריקים כעיני חתול בורקות, ולצחקק כמו זוג זקנות בנות פחות מעשור. אין ספק שעינינו קרנו לכל עבר וחיוכנו זהר למרחקי המדרכות האדומות של הרחוב. היו עוד שיגעונות, אתם בטח מבינים. עברו מאז אי אלו שנים, ורחוב רוטשילד הפך בודד ושכח כבר את רגש השמחה כשילדה קטנה אחראית לקטוף את תספורתך.

טיילתי שם שלשום, ברחוב רוטשילד המפורסם, נזכרת בחום העז של הילדות.  נעטפתי בענן נוסטלגיה בהיר וחם. אי אפשר לברוח משמחת החיים ששרצה ברחוב רוטשילד של אז, מישהו פיזר אותה לאורך כל הרחוב. רציתי להתקשר אלייך, אור, שאולי נשחזר. את אותה שמחה ואושר וקלילות ושיגעון שהיו לנו כשבילינו פה יותר.

איזה עצוב ומדכדך הרחוב של היום, כולו מלא כובד וענני תימהון. המדרכות כבר אינן אדומות ומלאו בקקי של כלבים או חיות אחרות. הרחוב הזדקן, ואיתו כל בנייניו הגבוהים קיבלו עובש או סתם העלו אבק והתמלאו סדקים. השכנים כבר חלקם אינם, וחלק הלבינו שיער ופנים. המכולת כבר מזמן לא מכולת, ואי אפשר כבר בנחת ארטיק לקנות. והספסל שלנו, הבהיר מול עודד, נשאר נטוש לבד ליד פח זבל מלא. וגם אם ארצה, איתך אור להיות. מחשבות על רחמים, כעס, ועוד המון שאלות - יהדהדו בקול רועם לאורך כל רחוב רוטשילד של היום, ואין שום סיכוי

שיתנו לזה לקרות.