תְּשׁוּבָה

תחת כיפת השמיים

יושב לו כך סתם

מעלה תהיות לאור

למרות שמזמן כבר חושך

תחת גג הבית

שוכב הוא במיטה

חולם חלומות בקול

למרות שרק דממה באופק

תחת זרם המים

שרוע בחום גדול

נכווה בכל הגוף

ממשיך הוא לחשוב לעומק

מעל חומרי החיים

יושב  שם ללא חיפזון

מהנהן ומגחך ברוך

משוב אחד לנו

אתה הולך לך ברחוב, סתם יום רגיל שטוף שמש, מביט בתנועה היומיומית בכביש. הצעדים שלך לא איטיים מדי וגם לא מהירים מספיק. מתוך הרגל אתה מוציא את הפלאפון, מגלה ששוב דמיינת רעד קל בכיס שבכלל לא היה מעולם. ילדים קטנים אוחזים בשתי הידיים בילקוטיהם לבית הספר, חוצים את הכביש בצעדים קטנטנים. ריח של פיח, פריחת קיץ שכבר נבלה ולחם שנקנה מהמאפייה הבוקר מתערבבים באפיך, ואתה שום בודק, ליתר בטחון, אם קיבלת הודעה. אתה מתקרב לשפת הכביש, עוד עשר דקות מתחילה סערת היום ואת שלוות הבוקר יקטול הלחץ האדיר, אתה מסתכל על הרמזור, למרות שאתה לא זוכר כבר כמה שנים אתה לא נותן להמלצותיו לקבוע את צעדייך הבאים. כל המולת העבודה והרעש במשרד כבר מתחילים להראות לפנייך, ואתה מתאמץ לדחוק את המחשבות האלה מהראש. אתה מביט לצדדים, חפוז כאילו אין לכך שום חשיבות, מוריד רגל אחת לכביש השחור, ואופס! כן, אתה מרגיש משהו, בדיוק על קודקודך, נוחת. יש שם משהו על הראש, על התספורת החדשה ששלשום קזז לך מיכאל הספר. אלוהים ישמור, אם מישהו שמכיר אותך ומזהה אותך במצב הזה. ציפור ארורה! בא לך לתפוס אותה ולקלל אותה בקול. אבל אין שום זכר למישהו שם בשמיים. אתה ממשיך לחצות את הכביש, מעביר יד בין שערותייך שרק הבוקר הריחו מהשמפו החדש שקנית ומביט בידך. היד רטובה בנוזל צהוב צמיגי. אתה כבר לא תיפגש עם ביל ההוא, החנון ההוא שיש לו איזו המצאה חדשה עם מסכים ומקלדות.

לפעמים התהיות האלה, לגבי האם משהו נקבע מראש, או מונחה בידי גורל, מצליחות להטריד אותי המון. האם ישנו אכן תכנון? והאם הכל הסתברות של זמן? איך יכול להיות, שצירופי מקרים, שסיכויים המתמטי פחות מהסיכוי למצוא  במארס חיים, כל רגע ורגע מתרחשים?

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו משליך את זה על עצמו בחיים. אתה מסתכל, בודק או אולי סתם בוהה. אבל מה שבטוח, שלפעמים זה קורה. לפעמים המצבים האלה יוצאי דופן באופן מוחלט.  כמו למצוא את אבא, סתם כך אחרי שלא ידעת שהוא יצא מהבית, באיזה חור תל אביבי באמצע השרב. והתהייה רק גדלה וגדלה, ואיתה עוד רצף מבלבל של שאלות. ואתה מתחיל להתבלבל ואולי גם קצת להאבד, ולא לדעת מה לחשוב. וכאילו נקבע מראש, בדיוק כשאתה מוצא, כיוון או קצה חוט, או סתם מחשבה חדשה יוצאת, בדיוק אז אתה נקטע. נקטע על ידי החיים, סידורים או קניות.

תמיד בזמן הן מגיעות, הקניות.

מר אדון יקר,

חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. פרסתי מפה פרחונית ומגוהצת על השולחן, ערכתי אותו במיטב יכולתי וגם הדלקתי זוג נרות. חשבתי שאתמול קבענו להיפגש. הנחתי מגוון מטעמים על השולחן, סידרתי צלחות וגם יין אדום היה שם. חשבתי, בלי שום ערעור, שקבענו אמש להיפגש. רציתי להביט לך ישר בעיניים. חשבתי שבששת הימים האחרונים התרגשת, חכית, לאותו יום בו גלומה קדושה ונחת. ציפיתי לשבת מולך, להסתכל ולהביט בחשש, שנייה לפני שאנעץ בך את כל שאלותיי. אז אתמול בערב, כאשר הכל היה כבר ערוך ומוכן, ישבתי וחיכיתי. לך, אדון יקר.

האור התפזר בשלווה בכל החדר, הוילון בצבע שמנת הסתיר שלל פרחים ששמחה בקעה מהם לכל עבר. ישבתי מול המטעמים, כשניחוחות חמים התעופפו מהם באנרכיה מוחלטת. הבטתי בסלסילת הקש הזהובה, כששתי חלות מציצות מבעד לבד הדק והלבן. הצצתי באורלוגין התלוי על קיר האבן. השעה שנראתה הייתה בין ערביים, ומועד הגעתך חלף מזמן. לא הכרתי אותך בתור אחד שמאחר, אבל במחשבה שנייה, אי אפשר לומר שהכרתי אותך בכלל.

וידאתי כי מלחיית החרסינה הונחה על השולחן, וחיכיתי מבלי לתת לסבלנותי לפקוע. אני יודעת, מסיפורים רבים ששמעתי עלייך, שיש לך נטייה להפתיע שלא בזמן. כמעין נס אתה מופיע, ובקול דממה דקה מסביר בנועם ובפשטות, את מבוקשייך. אבל הפעם הייתה זו אני שרצתה לבקש, כשהצלחות והסכו"ם המהודרים משמשים עדים למחשבות שגלשו אט אט מראשי. ליבי וכליותיי עמדו להתפוצץ ולהתפרץ, כשדלת הפלדה הגדולה נפתחה לרווחה. זינקתי מהכיסא שכבר הספיק להתחמם, מציצה לעבר הדלת בעוד גבותיי מתרוממות. אך למרבה הבלבול, היו אלה סבתא רותי וסבא מנחם שבאו הישר מחיפה לביקור. כמובן שגם הם הגיעו לארח חברה, לערב מיוחד זה כביכול בשבוע.

חיכינו עוד דקות ארוכות, בחוץ כבר נעשה חשוך. אפילו לאור היום נמאס, והוא מצא עצמו בדרכו לצידו השני של העולם. התיישבנו כולנו, מלבדך, סביב השולחן. מחכים בקוצר רוח להתחיל. הנרות זלגו ואיבדו מגובהם, מביטים בנו מלמטה כגבע אל ההרים. תקתוק השעון הוא שקטע את השתיקה, מאיים עליה ללא בושה. סבא הציע שנתחיל, שלא נחכה. הוא אמר שאנחנו מספיק גם ככה ושאתה בטח מתעכב. אבל בכל זאת, ואולי ליתר ביטחון, גם ספר קידוש הוצאתי. קראנו בו, קראנו לך.

ובכל זאת, לא באת.