יש הרבה אנשים שנמצאים בביוב ובכלל לא שמים לב.

אני לא חושבת שמה שכתוב פה אמור לעניין אתכם. סליחה, שלום!

שנה לקחתי להרהר בהכל, לחשוב אם זה בכלל מתאים לי, ואם אני חלק מזה. מה ההבדלים בעצם? הם הרי לא כל כך גדולים. אפילו קטנים. פעוטים. קטנטנים. זעירים. טוב, על מי אני עובדת? אולי הם באמת לא כזה ביג דיל (רק בשביל סבתא שלי שלא מסכימה לשום דבר שלא החליטה בעצמה). למראה עין הם דווקא נראים עצומים, שני מימדים אחרים.

וזה מה שחשוב כאן.

אני תוהה איך ההחלטות שלי יתקבלו, איך יתמודדו עם זה האנשים הקרובים אלי ביותר. אני יודעת שישאלו שאלות, אני גם יודעת שלא יקבלו תשובות. הרי מה זה עניינם בכלל?

אני בטוחה שזה לא יהיה מה שאני חושבת, זה יהיה אחרת. אבל מי אמר שאחרת זה רע?

כי ובכן, למה הדרך שלנו, מיום היוולדנו, סלולה שנים קודם? למה לא נותנים כמעט לאף אחד להחליט בעצמו מה הוא רוצה? למה זה כזה ברור לכל סבתא במשפחה שלי שנכדיה ילמדו בייל?

טוב, מה זה קשור בכלל?...

חשבתי על זה לעומק,  בחנתי את זה מכל הכיוונים. ונראה לי, למרות הבעיות שעולות; ששום דבר לא אמור למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה. אז זהו- זה יהיה. כי ככה החלטתי.

השקעתי בזה לא מעט מחשבה, ובסופו של דבר גם הגעתי למסקנה. לא כל כך פשוטה, אבל זה מה יצא.

וזהו.

תעזבו אותי ותנו לי להאמין במה שאני רוצה. לא אתם.