הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה ימים אספתי את אשתי ואת בתי מנתב"ג, וביליתי במקום כמה שעות. האישיות הפופולרית ביותר במקום הייתה גלעד שליט. כל נתב"ג היה מלא בכל מיני תזכורות וסטיקרים, והשיא היה כאשר יצאתי מהחניון, והעברתי את כרטיס החניה בקורא האוטומטי, מסר לי האוטומט, ביחד עם החיוב של 16.20 ₪, גם כי "גלעד שליט הולך איתנו" (או משהו ברוח זו, איני זוכר את הניסוח המדויק). זה הזכיר לי תקופה מסויימת בחיי, לפני כשנה, בה ביליתי, מסיבות אלו ואחרות, כמה בקרים בגן ילדים דתי. הגננת הייתה פותחת כל בוקר בתפילה להשבתו של גלעד שליט. ונשאלת השאלה – במדינה בה הדרישה להשבתו של גלעד שליט מופיעה בכל מקום, נוכחת בכל, ופופולרית, מדוע גלעד איננו איתנו עדיין?

לא צריך כאן מחקר סוציולוגי מעמיק. יש לכך שתי תשובות עיקריות. הראשונה, שהיא התשובה הנכונה אוניברסלית כמעט לכל שאלה שעולה כאן, היא כי ההנהגה מצפצפת על האזרחים. כאן יש לזכור כי המחיר שניתן לשלם (ואליו תיכף אגיע) אינו המחיר בו מדינת ישראל יכולה לעמוד, אלא המחיר בו קואליציית הימין הקיצוני (ובוז'י הרצוג) השולטת בנו כרגע יכולה לעמוד, והמדובר בשני מחירים שונים בתכלית.

התשובה השנייה היא כי יש לנו כאן את התופעה הישראלית הטיפוסית של "רוצים לקבל הכל אבל לא לשלם שום דבר". במלון בו שהו אשתי ובתי בלונדון, ניתן היה לקבל "ארוחת בוקר קונטיננטלית", או "ארוחת בוקר בריטית" שכללה בנוסף לפריטים ה"קונטיננטליים" גם את הנקניקיה הדוחה הזאת, בייקון וביצה, ועליהם היה צריך להוסיף עוד שלושה שטרלינג. שתי ארוחות הבוקר הוגשו בתיפזורת באותו השולחן, כאשר שלט בריטי אדיב הורה לאורחים איזה פריטים הם יכולים לקבל, לפי הסכום ששילמו מראש. בישראל פטנט כזה לא יכול היה לעבוד. איני מכיר ישראלי אחד שהיה עומד בפיתוי לקבל את הנקניקיה שלא שילם בעדה. תופעה מוכרת. אני חושש שתופעה זו עומדת בבסיס אירועים רבים המעסיקים אותנו בזמן האחרון כגון "פגישת ביבי אובמה" (ניפגש עם הנשיא, אבל זה יהיה סוד, נבטיח הכל ולא נקיים כלום) או "המשא ומתן עם סוריה" (נדבר עם אסד, אבל לא ניתן לו שום דבר. כאילו, מה, ממש לתת לסורים את הגולן?). הרצון של הישראלים לקבל בחזרה את גלעד שליט הוא מין רצון כזה, אמורפי. נורא רוצים שהוא יחזור הביתה, למצפה הילה, וכל הדרך יחכו לו סרטים צהובים. ותהיה קבלת פנים סוערת כזאת, עם ראש הממשלה, והנשיא, ואביב גפן ישיר את השיר. כולם יודעים בדיוק מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה. אף אחד לא מוכן לעשות את זה. אנחנו נורא אוהבים את גלעד. עד שזה מגיע לתכל'ס. ואת התכל'ס אנחנו מכירים עוד מיולי הארור של 2006. אולמרט, ליבני ודיכטר לא עשו מה שצריך לעשות, וכבר כמעט שנה שביבי ברק וליברמן לא עושים מה שצריך לעשות.

אם הייתי אופטימי הייתי אומר שזה ייגמר בזה בסופו של דבר. האסירים ישוחררו על פי הרשימה של החמאס, עד האחרון שבהם. גם אלו המתועבים, עם הדם על הידיים. הרי תמיד אנחנו גוררים את ההחלטות האלה המון זמן, ובסוף, כשכבר כמעט מאוחר מדי, אנחנו משלמים בדיוק את המחיר שנדרש מאיתנו, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין. זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל כאן אנחנו חוזרים לרמת האיכפתיות. הטריאומווירט השולט כרגע במדינה, ביבי-ברק-ליברמן, כולל את שלושת האנשים הציניים ביותר שהחזיקו בתפקידים האלו במדינת ישראל אי פעם. לא איכפת להם. הם יעבירו בכיף את תיק שליט לממשלה הבאה, ויפנו לעסוק בענייניהם, שיכללו, כך אנחש, על פי נסיון העבר, התגוננות מכתבי אישום שהיועץ המשפטי הבא, מפוצל סמכויות או מרוכז סמכויות, יצטרך להגיש.

מבחינת הממשלה גלעד שליט הוא מטרד מביך. הממשלה הזו החריבה חצי מרצועת עזה על מנת "לשמור על חיי החיילים". אבל בתים של פלסטינים זה כסף קטן. כשיש להם הזדמנות לשמור על חיי חייל ספציפי, חי וקיים, עם שם ודרגה ומספר אישי, חייל כזה שחי בכאב תמידי, ומבזבז את חייו בתנאים שכולנו רק יכולים לנחש, אז כאן יש שטר שצריך לפרוע, ומחיר שצריך לשלם, וזה כבר לא בא בחשבון.

מבחינת הממשלה, חיילי צה"ל יכולים ללכת לפי ההמלצה של קיפלינג בשיר "החייל הבריטי הצעיר". קיפלינג, הקולוניאליסט והגזען, ניחן בכל אופן בכישרון אדיר, שאין שני לו, להלחמת מילים, והשיר "החייל הבריטי הצעיר" כולל עצות מעשיות רבות לחיי החייל, נוסח –

 If"the wife should go wrong with a comrade, be loath

To shoot when you catch 'em you'll swing, on my oath! –

Make 'im take 'er and keep 'er: that's Hell for them both,

         An' you're shut o' the curse of a soldier."

עצה חביבה ביותר, בהינתן הניסיון החיילי עתיק היומין לפיו נשותיו של הדרג המסתער תמיד תהיינה נתונות לפיתוי של הדרג הפחות מסתער. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. העצה הרלוונטית לפוסט זה, עצת ממשלת ישראל, היא –

"When you're wounded and left on Afghanistan's plains,

And the women come out to cut up what remains,

Jest roll to your rifle and blow out your brains

         An' go to your Gawd like a soldier."

מדהים, עד כמה רלוונטי יכול להיות קיפלינג להיום. בתי חזרה מלונדון עם צמיד אדום, המסמל את ההזדהות של הנושא אותו עם החיילים הבריטים באפגניסטן. ובכל אופן, אשלח את ידי בתרגום, למען אלו מקוראי שהאנגלית הקיפלינגית פחות שגורה על פיהם –

"אם נשארת נטוש בעזה או לבנון,

והנייה מגיע לגזור ת'קופון,

דפוק כדור בראש, ואל תדפוק חשבון,

ופגוש את האל כמו חייל!"

עד כמה קלים היו חייהם של ראשי ממשלת ישראל האחרונים לו רק היו החיילים פועלים על פי המלצתו של קיפלינג! מי בכלל צריך את כל העניין הזה. מתווך גרמני, ופגישות חשאיות, וזה נוסע לקהיר, וזה שב מקהיר. והכל בשביל להסתכל עוד פעם ימינה, ולראות שם את המפד"ל וש"ס וישראל ביתנו, ולדעת שזה אף פעם לא יקרה. השליט הזה. חסר התחשבות, באמת.

הסרט ששחרר החמאס בו נראה שליט מספר על פגישתו עם הוריו ברמת הגולן, כמעט וגרם לי לבכות. גלעד שליט הוא הבן של כל אחד מאיתנו. הוא האח הקולקטיבי שלנו. הוא משאת הנפש. הוא לא פיון. הוא לא סטטיסט. את המחיר שצריך לשלם כולנו יודעים. הגיעה השעה לשלם אותו. עכשיו.