סתם קטע מהיר, כי אני רוצה להנות מהשאריות של התהילה של הפוסט על העבדות ב"מומלצי העורכים" לפני שהבלוג יחזור וישקע אל האנונימיות.
פוקו, ב"משמעת וענישה" תיאר את העיר מוכת המגיפה, בה קובעת פקודת הקבע -
"ראשית, יש להפריד את המרחב. לסגור את העיר ואת מחוזותיה, לאסור עזיבת העיר בעונש מוות, להרוג חיות משוטטות, לחלק את העיר לרבעים נפרדים, כל אחד יישלט בידי ממונה. כל רחוב יושם תחת סמכות משגיח, שישמור אותו תחת מעקב. אם הוא יעזוב את הרחוב הוא יידון למוות. ביום המיועד יישארו כולם בבתיהם. עזיבת הבית תגרור עונש מוות. המשגיח עצמו ינעל את דלתות כל בית מבחוץ. הוא ייקח עמו את המפתח וימסור אותו לממונה הרובע. הממונה ישמור עליו עד לסוף העוצר. כל משפחה תדאג לצרכי עצמה. אך לאכילת לחם ויין יווצרו תעלות קטנות מעץ בין הרחוב ופנים הבית, המאפשרות לכל אחד לקבל את מנתו מבלי ליצור קשר עם הספקים ותושבים אחרים. דגים, בשר ותבלינים יוכנסו לתוך הבתים בעגלות וסלים. אם הכרחי לחלוטין לעזוב את הבית, זה ייעשה לפי תור, תוך המנעות מפגישה. רק המשגחיחים, הממונים והשומרים ינועו ברחובות. וגם בין גוויה אחת לשניה ה"עורבים" שניתן להשאירם למוות. אלו אנשים חסרי חשיבות הנושאים את החולים, קוברים את המתים, ועושים כל מלאכה נבזית."
לאחר מכן המשיך ותיאר את הפנאופטיקון, אותו כלא מתוחכם שהמציא בנת'אם בו סוהר אחד צופה במאות אסירים, שאינם יודעים אם צופים בהם בכל רגע נתון. במקום אחר דיבר על הטרנספורמציה של הנראות - במשטר הישן היה המלך יוצא ומציג עצמו לראווה. השליטה התבססה על נראות. היום השליטה מתבססת על צפיה. בכל רגע נתון אנו יודעים שמישהו צופה בנו.
הפנאופטיקון של בנת'אם. מקור - הוויקיפדיה העברית.
המסקנה של פוקו הייתה כי "הנקודה האידיאלית של הענישה היום תהייה משמעת לא מוגבלת. חקירה ללא סוף, חקירה שתורחב ללא גבול לצפייה קפדנית ויותר ויותר אנליטית. משפט שיהיה בה בעת יצירת תיק שמעולם לא נסגר, ועונש מחושב שיינתן בסקרנות חסרת רחמים של בחינה, הליך שיהיה בה בעת אמצעי מתמיד של פער ביחס לנורמה לא נגישה ותנועה אסימפטוטית החפצה להיפגש באין סוף."
פוקו מת ב-1984, ולשמחתו לא ראה את "האח הגדול". מה היה אומר על האנשים המכפיפים עצמם לצורת הענישה המחמירה ביותר בעצמם? על מי שהפנים את הערכים של החברה הצופה שלנו עד כדי כך שמרצונו ויתר על שאריות פרטיותו, כבודו העצמי, וסגר עצמו בבית המגפה?