החלטת בג"צ שלא לאפשר את פתיחת בית הכלא הפרטי במדינת ישראל היא פחות או יותר ההחלטה הכי חשובה שקיבל בג"צ בעשור האחרון. זה קצת נבלע במהומת היועץ המשפטי ואובמה וגילה וכל אלו, אבל מאתמול אני הולך קצת זקוף יותר, מרגיש קצת חופשי יותר, קצת גאה יותר. יותר אזרח במדינת חוק, פחות צרכן בשוק מופרט.
יש מליונת'לפים סיבות למה הרעיון הזה, של בית הכלא הפרטי, לא עובד, ומליונת'לפים בריבוע למה הוא לא יעבוד בישראל. אני, למשל, יכול לראות בקלות כיצד הופך בית הכלא הפרטי למעין אחוזה פרטית של ארגון פשע, כולם יודעים, ואף אחד לא עושה כלום, או את הלובי בכנסת שיפעיל היזם להחמרת הענישה כך שיהיו לו יותר קליינטים. יש כמה וכמה תסריטי אימה, ומה שיפה במציאות הישראלית הוא שתמיד הדברים גרועים הרבה יותר במציאות ממה שיכלת לדמיין ולהזהיר כשהרעיון האווילי אך יצא לו לאוויר העולם.
אבל הסיבה הפשוטה והברורה, והסיבה של בג"צ היא שהרעיון פשוט חתר תחת עצם קיומה של המדינה. ומכאן הכותרת הדרמטית. נאמר את זה במילים ברורות ופשוטות - אם בג"צ לא היה מכריע כפי שהכריע, זה היה סופה של מדינת ישראל.
העניין הוא עניין קצת טכני אפילו במדע המדינה. גם גדולי הליברלים, אנשי מדינת "שומר הלילה" הנזהרת ממעורבות, אינה נוגעת בשוק (גם כשהוא קורס לחלוטין. ליברל אמיתי לא מתערב. למשל הוא לא רוכש דולרים כדי לאזן את השוק. הוא פשוט אמור לעמוד מהצד ולתת ליד הנעלמה לעצור את הנפילה. או שלא לעצור.), ומופרטת עד השיניים, גם הם נעצרים בקו אחד מסויים. גם במדינה המינימליסטית ביותר, הכוח היחיד במדינה שלו לגיטימציה להפעיל אלימות או כוח פיסי כופה הוא המדינה. זה מגיע ישר מאבי אבות הטומאה של הליברליזם - ג'ון לוק. אפילו בייניש (מת עלייך דורית! בלונד שולתתתת!!!111) מצטטת אותו בפסק הדין בשורות קלאסיות מתוך "המסכת השנייה על הממשל המדיני" -
" אולם מאחר שאין חברה מדינית יכולה להתקיים בלי שיהא לה לעצמה כוח- סמכות לשמור על הקנין, ולתכלית זו – גם לענוש את העבירות של כל הנמנים עליה, על כן אי אתה מוצא חברה מדינית אלא אך ורק במקום שכל אחד מן התושבים ויתר על סמכות טבעית זו ומסר אותה ביד העדה לגבי כל המקרים שבהם אפשר לו לבקש מגן לעצמו בחוק שחוקקה העדה; וכך, מתוך שנפסל כל משפט פרטי של כל אחד מבני החברה בפני עצמו, קונה לה העדה את סמכות השפיטה. על ידי שקובעת העדה תקנות שוות לכל וממנה קצינים לשם ביצוען, פוסקת היא בכל סכסוך שעלול להתגלע בין חברים כל- שהם של אותה חברה בכל ענין של זכות, וגם
עונשת כל מי שעבר עבירה כלפי החברה בעונשים שקבע החוק; ועל- פי זה נקל להבחין מי ומי נמנים יחד על חברה מדינית או אינם נמנים עליה"
זה מאוד פשוט. במדינת חוק רק המדינה יכולה להפעיל כוח. כל צורת התאגדות אחרת שבה יש סמכות לגוף פרטי להפעיל כוח, איננה מדינת חוק, ספק אם היא מדינה. אני יכול לראות את הסמכות הזו, להפעיל כוח, מבוזרת במדינתנו הקטנה עד אבסורד. יש לנו בעייה עם גדוד שמשון, מניפי הכרזות? ניקח עשרה קיבוצניקים ונשלם להם כסף שיפנו את המאחז (דווקא רעיון לא רע, אבל...). הדבר יכול לפורר את החברה עד כדי כך שהמרקם שלה יהפוך מהמרקם המדינתי הסמיך, למרקם מופרט, דליל, ללא כל סולידריות חברתית, עולם בו כל דאלים גבר.
בעולם הפוסט מודרניסטי, הניאו ליברלי, שבו אנחנו חיים, כוחה של המדינה הולך וניטל ממנה. אירגונים בינלאומיים מנהלים עבורה את המדיניות הכלכלית, ארגונים לא ממשלתיים מבחוץ ומבפנים חותרים תחת סמכותה, תאגידים גדולים נוגסים בה ומשחקים בה כרצונם. בית הכלא, המשטרה, הצבא, המוסדות להם סמכות לגיטימית להפעיל כוח כופה, הם קו ההגנה האחרון. הם מה שמפריד בין "מדינה" לבין, אני אפילו לא יודע איך לקרוא למה שהיה נוצר כאן.
אז שאפו וכל הכבוד לשמונה שופטים עם ביצים (גם אתן דורית, אסתר, איילה ועדנה. ביצים בגודל של ביצה של בת יענה!), שאמרו לא לכסף הגדול וכן לשפיות, וקצת פחות שאפו לא' א' לוי, דעת המיעוט שכמה מזל שהוא שוב במיעוט, ושאפו ענקי לטוויזר ומכנס וחטיבת זכויות האדם. טוויזר ומכנס שלנצח, לא משנה מה עשו בחייהם (ואני מבין שעשו הרבה) ומה עוד יעשו, ייזכרו בנשימה אחת עם זכויות אדם בסיסיות, עם מדינת חוק, עם שפיות ציבורית, ושאפו ענקי לצוות המשפטי, וביניהם ידידי הטוב גלעד ברנע. אוהבים אותכם. תודה לכם.
המאבק על דמותה של המדינה מול משפחות ההון ומשפחות הפשע, מול המפריטים, מול אלו הזוממים להרוויח רווח כספי מכאבו, צרתו ומצוקתו של הזולת, רחוק מהכרעה. במאבק הזה אנחנו בדרך כלל מפסידים. כמעט תמיד ייפול המטבע על הצד הלא נכון, כמעט תמיד נסתכל חסרי אונים כאשר הם נוגסים עוד ביס קטן ממה שנראה לנו תמיד כשלנו בדין. זה מה שהופך את פסיקת אתמול לכה מרעננת, הנדירות שלה. זה לא קורה כל יום. אסור להתבשם מריח הניצחון, אסור להיות שאננים. רעיונות מסוג "בית הכלא הפרטי" לא נעלמו עם הפסיקה הזו. הם רק ילבשו צורה קצת שונה. צריך להרים את הראש ולהמשיך במאבק. הדרך עוד ארוכה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
