הבלוג של אבו אלמוג

מסיבות שזה לא המקום לפרטן מצאתי את עצמי עם ילד בן תשע בחנוכה בנצרת. כל מה שהילד רצה הוא "קנטקי פרייד צ'יקן", וכשהילד רוצה הוא בדרך כלל גם מקבל. אז הגענו לקניון "ביג" החדש בנצרת, שם יש קנטקי פרייד צ'יקן. ביני לבין עצמי כבר ראיתי את עצמי נכנע למנה עתירת הטיגון העמוק והקלוריות, שאף פעם לא היה לי ממש ברור אם היא טעימה או לא.

קניון "ביג" בנצרת הוא מקום מעניין ככל שקניון יכול להיות מעניין. יכלתי לכתוב פוסט על העיצוב, והמיקום, והמפגש בין התרבויות, אבל זה יהיה פוסט נורא משעמם. לא שאני מבטיח להיות מעניין הלאה, אבל זה יהיה קצת יותר משעמם ממה שאני הולך לכתוב. במקום זה אני מפנה לכתבה שאומרת בערך מה שאני רוצה להגיד ונמצאת כאן בכל אופן יש שם מתחם מזון עם שתיים שלוש רשתות מוכרות, אחת מהן קנטקי פרייד צ'יקן. יש שם גם סברו ועוד כמה דברים מהסוג הזה ו"אל קאנון".

ממש בכניסה למתחם האוכל, המופרד, בטוב טעם לדעתי, מיתר הקניון, ניגשה אלי ערביה צעירה, עטויה בכיסוי ראש איסלמי מסורתי, והסבירה לי בחיוך מזמין את התפריט של "אל קאנון". זה לא נראה כמו משהו מסעיר במיוחד, בחירה בין פרגיות וקבב, בין צי'פס ותפוח אדמה אפוי, בין סלט עם עגבניה לסלט חסה, ושתיה קלה. היו אפשרויות נוספות שאיני זוכר כרגע. עד כמה שזה נשמע שגרתי,  הקונספט של מזון מהיר ערבי שבה את ליבי, והייתי חייב לנסות. קניתי לילד את הקנטקי פרייד צ'יקן שלו (הוא קיבל ביחד איתו גם מקלע עוזי שנראה אמיתי ועושה המון רעש. הצטערתי על הרגע), וניגשתי לדוכן של אל קאנון. הזמנתי פרגיות, וסלט ירוק, וצ'יפס.

המנה הוכנה והוכנסה בתוך מיכל מקלקר, בנוסח המיכלים שמכניסים בהם את המקדונלדס באמריקה, ביחד עם פיתה חמה וטריה ושתייה, ובסך הכל 38 ש"ח. הפרגיות והצ'יפס היו פרגיות וצ'יפס. הסלט היה משהו מיוחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה.

סלט חסה הוא בדרך כלל סלט חסה. ברשתות מזון מהיר, ואפילו במקומות קצת יותר מתוחכמים, המדובר בדרך כלל במוצר תפל למדי, שאם נוסיף עליו רוטב אלף האיים לייט או וינגרט לייט, קיבלנו משהו תעשייתי למחצה, שאפשר ללעוס ולעבור הלאה, בלי יותר מדי רגשות אשם במחלקת הקלוריות, וזה בערך המטרה של זה. סלט החסה של אל קאנון היה עולם שונה לחלוטין.

החסה הייתה טריה, נקיה ורעננה, קצוצה דק, באופן הערבי המסורתי. נוספו לה, במידה, כל מיני ירוקים אחרים שלא ממש זיהיתי. היו שם גם כמה פילחי לימון קצוצים דק וטריים, כמעט בלתי מורגשים, אלא מבחינת הטעם, והרוטב היה רענן, חמצמץ, כמו שרוטב של סלט חסה צריך להיות. אני לא צריך לכתוב יותר. קיבלתי חוויה קולינרית מהמעלה הראשונה במקום שלא ציפיתי לו. זה היה כל כך טעים ומרענן דווקא בגלל שלא ציפיתי לזה. כמו שאול שחיפש את האתונות ומצא את המלוכה.

קינחתי במנה של כנאפה, שהייתה לא ממש טעימה, אלא שמנונית ומרגרינית. אבל אני סולח להם, בגלל הסלט. האמת היא שכנאפה היא קונספט שדי זר למזון מהיר, וקשה ליישום. אני קונה את הכנאפה שלי במעדניה מול הבנק הערבי ישראלי בעראבה. סתם טיפ למי שעובר בדרך.

אז מה רצה להגיד הפוסט הזה? שלפעמים מוצאים תענוגות קטנים במקומות בלתי צפויים? ש"אל קאנון" זה משהו שצריך לנסות? אני לא ממש סגור על זה. זה נסיון ראשון שלי בביקורת מסעדות. אשמח לקבל תגובות מהקוראים הקבועים (יש לי חמישה מינויים כבר!) כדי לדעת אם להמשיך בכיוון הזה, או לחזור, חלילה, לבולגקוב (הפרק העשירי שודר בשבוע שעבר. יש לי הרבה מאוד מה להגיד) או סתם להמשיך לקטר על הממשלה. זה תמיד תופס.