כוונת הממשלה להביא כמאה יתומים מהאיטי לאימוץ בארץ נראית בתחילה כמעשה אצילי של טוב לב. ואין ספק שהמדובר במעשה הנובע מרצון טוב, הן של הממשלה כממשלה, והן של המאמצים הפוטנציאליים. כמובן שמעשה זה יש לשים בהקשרו הראוי - ההקשר הכולל של מצב האימוץ בארץ, והיותה של הממשלה הזו גוף קסנופובי המנהל מדיניות דוחה של הסתה ושיסוי כלפי פליטי ג'נוסייד המנסים להגיע לארץ בדרך לא דרך, ומהגרי עבודה שהוזמנו לכאן על ידינו, על מנת להיות נרדפים ומושלכים ככלי אין חפץ בו לאחר תקופת הזמן הקצובה שבה איפשרנו להם לנקות את מחראותינו, לסעוד את קשישינו, ולעבד את שדותינו. אז נראית הכוונה כמחווה צבועה המוכתמת בגוונים עזים של ניצול.
על מנת לאמץ בארץ צריך להיות עשיר או בעל סבלנות. אלו מאיתנו שהם בעלי סבלנות, יפנו לשירות למען הילד. אם הם עונים על קריטריונים מסויימים, ימתינו בין חמש לשבע שנים בטרם יקבלו תינוק בריא. אלו שאינם בעלי סבלנות, אלו שיש להם כבר ילדים משלהם, אלו שהם מבוגרים מדי, ומגוון של מקרים אחרים, יקבלו, לאחר מספר נמוך יותר של שנים, ילד "עם צרכים מיוחדים". לטעמי האישי, ילדים אלו "עם צרכים מיוחדים" הם המבחר שבמבחר שיש לשירות למען הילד להציע, ואימוץ ילד כזה הוא חוויה אישית מעשירה הממצה את הרעיון של "אימוץ" עד תומו. עם זאת, בחברה הישראלית, בה נערכות בדיקות לעובר בעודו ברחם אמו, ומגוון של פגמים זעירים כשפה שסועה או שש אצבעות עלולים להביא חלילה להפלתו, ילדים אלו מושלכים, זרוקים בבתי הילדים עד בגרותם, מבלי שיזכו לאימוץ, ומבלי שיזכו לזוג לו יוכלו לקרוא "אבא" ו"אמא". גם אימוצו של תינוק, וגם אימוצו של ילד עם צרכים מיוחדים, דורשים הליך ארוך ומסובך של בחינות, הכשרה, השתלמויות וכיוצא בזה. לישראלי המצוי הרגיל לשיטת הזבנג וגמרנו המדובר בתהליך מורט עצבים, ממושך ומיותר, כשההרגשה היא לרוב ש"אפשר בלי זה". כמובן שאי אפשר, ותינוק או ילד לא ניתן למסור סתם, כשם שמוסרים חבילה, אבל לכל דבר יש פיתרון.
עמותות האימוץ בחוץ לארץ נותנות פיתרון למי שאינו יכול או אינו רוצה לקבל ילד מהשירות למען הילד. המדובר בעמותות המקושרות למדינות מהשממה הפוסט סובייטית - אוקראינה, רומניה וכיוצא בזה, או למדינות עולם שלישי. מדינות בהן ערכם של חיי אנוש בכלל, וחייו של ילד בפרט, הוא נמוך, וניתן להתייחס לילד כמטבע העובר לסוחר. כאן, בתהליך שהוא מהיר יחסית, וקל יחסית, לתהליך אותו יש לעבור בשירות למען הילד, ניתן לרכוש ילד בכמה עשרות אלפי דולרים.
והנה, קרה המקרה, ונוצר סטוק נחמד של יתומים מהאיטי. אלו יובאו לארץ, ויימסרו ודאי במחיר נמוך יותר מילדי אוקראינה, רומניה או ברזיל. הויטרינה נשברה בחנות, וכולם מוזמנים לשלוח את היד ולקחת! מבצע עד גמר המלאי. ילדים קטנים ושחומים ללא הורים.
זהו ההקשר האמיתי של האימוץ מהאיטי. אני רוצה לדייק. אין כוונתי לכך ש"עניי עירך קודמים". ילד הוא ילד, בין אם הוא מישראל או מהאיטי. ודאי שעדיף לגדול בבית ילדים של משרד הרווחה (במו עיני הייתי עד לטיפול המסור, עד כדי מסירות נפש, שמקבלים שם הילדים) מאשר באוהל דולף בפורט-או-פרנס, וודאי שילד כזה שיגיע לארץ יזכה מהמשפחה המאמצת לחום ואהבה, ולגדול לחיים טובים בהרבה מן הבחינה החומרית, מאלו המצפים לו בהאיטי. כוונתי היא שכאן יש מצב בו יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, שיש מצב בו הצורך שלנו כחברה בילדים זמינים ונוחים לאימוץ הוא העומד בבסיס המחווה, ובסופו של דבר יש כאן ניצול של מצב טראגי.
לו הייתה ממשלת ישראל מזמינה לכאן מאה משפחות, עם ילדים, נותנת להם מעמד תושב חוקי, ומאפשרת את מגוריהם ועבודתם עד שהמצב יאפשר להם לשוב לביתם, הייתה זו מחווה נהדרת של נתינה ללא כל תמורה. עדיין ניתן לעשות זאת. אבל, אתם יודעים, מדינתנו הקסנופובית, מוקפת הגדר מכל עבריה, עומדת בסכנה נוראית של כניסת שני מיליון שחורים מסודאן, שיערערו את הבסיס היהודי שלה. איך נוכל להצדיק את זה שאנו מונעים את כניסת השחורים מסודאן מדרום, בעוד שאנו מביאים לכאן שחורים מהאיטי ברכבת אווירית? א שווארץ איז א שווארץ. שחורים, אתם יודעים, אלו שמביאים איתם את המחלות. בעוד שנתיים לא תכירו את דימונה. ואת אלה שכבר כאן יש לגרש. אז המטוס המביא את מאה הילדים מהאיטי ייפגש מעל נתב"ג בדרך לנחיתה במטוס המגרש את ילדי העובדים הזרים לגאנה. איזה יהודים חמי לב וטובים אנו!
אני באמת מקווה שאם יובאו ילדים הם יאומצו על ידי משפחות חמות ואוהבות. רק אל תקראו לזה מחווה אנושית. אין שום דבר אנושי בגישה של הממשלה שלנו כלפי מי שאינו יהודי ישראלי. רק דרגות שונות של ניצול.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
