הבלוג של אבו אלמוג

עוד מעט ראש השנה, וחמותי המרשעת ביקשה את הספר החדש של מאיר שלו. בדרך כלל יש לה טעם טוב בהרבה. למעשה היא קוראת המון, ורק את הכי טוב (כל האפלפלדים סדורים אצלה בשורה על המדף, והיא קראה את כולם). אבל מי אני שאתווכח איתה? קניתי לה את מאיר שלו החדש בצומת ספרים, וכמובן שהוא היה 1 + 1 (פעם, בהרחבה, על מה שזה עושה לספרות העברית. היום נושא אחר), וכאן הדילמה.

שנפתרה מייד. הרי בתי האהובה והאינטליגנטית עלתה לכיתה ח'!

ניסיתי להיזכר מה אני אהבתי בכתה ח'. באותו הגיל אהבתי מאוד את ספריו של הרמן ווק. היום הם נראים אידיוטיים, ארכניים וצדקניים, אבל אז גמעתי את כל ארבעת כרכי "מלחמה וזיכרון" די במכה אחת (טובים נגד הרעים. יש גם שואה, אבל רק הזקן מת באושוויץ, ובונ'ה הפג הנרי הזה מגיע ממש לכל מקום שקורה בו משהו מעניין. בגיל 14 זה נורא מעניין. בגיל 15 כבר פחות). לא הייתי עושה את זה לאלמוג. לא שהיא תתן שיעשו לה את זה. 

"המרד על הקיין" של ווק נותר גם היום תחליף לא רע לקורס הכנה לצבא, לכל צבא. התיאור המדהים ודק האבחנה של ההתנהגות הצבאית, שמנסיוני היא תופסת בשולת מוקשים אמריקאית במלחמת העולם השנייה, כמו גם בסוללת תותחנים סדירה בשטחים בשנות השמונים, הוא פשוט פנינה. אבל הספר מלא בתיאורים לא ממש מעניינים של המבנה החברתי האמריקאי (הקצין המילואימניק הוא בוגר פרינסטון. המפקד והצוות אנשי הקבע משדרה חברתית נמוכה יותר. זה פחות או יותר הקונפליקט המרכזי בספר. המון צדקנות) ועל יותר מדי עמודים נמרח הרומן הלא ממש מעניין שנראה כיום צדקני (כבר כתבתי את המילה הזו כאן?) ואווילי בין פרינסטון דנן והזמרת האיטלקיה. לוקח להם ימבה זמן להגיע למיטה, והם נורא מתחרטים אחר כך. אז הוא נפרד ממנה ויוצא לים, והיא עם מישהו אחר. מצד שני אם הייתי לוקח יותר ברצינות את הקטע של "אתה בצבא במקום רחוק מאוד ולא נגיש אז אני עם מישהו אחר" אז אולי... ? אבל אני סוטה מההקשר. זה ספר של בנים. לא לאלמוג. יש לה עוד זמן עד הצבא. ותיאטרון צה"ל שהיא מייעדת עצמה אליו, נראה קצת יותר מרוחק משולת המוקשים "הקיין" מאשר סוללת האיכון של א.א. 215.

ניסיתי לחפש את גבעת ווטרשיפ ולא היה. "שלושה בסירה אחת" היה רק המהדורה המוערת של דני קרמן שנראתה לי כמו דף תלמוד, ובלתי קריאה ממש. ואז לקחתי ליד את אקסל מונתה, "מגילת סן מיקלה". כמה אהבתי את הספר הזה! קראתי אותו לדעתי עוד ביסודי. הוא מלא חכמה, ופנינים, וסיפורי אהבה קטנים, ורגשות, וחיות, ו... אבל העברית. העברית. אין סיכוי שהיא תקרא את העברית הזו.

אנחנו קראנו אותה. ומאוד אהבנו. גדלנו על הספרים האדומים של "אומנות" שמצאנו בספריה של ההורים. על מיכאל סטרוגוב, ודוליטל והויקטור הוגואים, והדיקנסים! אלו שתורגמו מאנגלית או צרפתית או גרמנית לרוסית ומשם לעברית, עם "אבא רחימאי" ועולם שנמדד בוורסטאות. וזה לא נראה מוזר. זה נראה טבעי. כך כתוב ספר. ואיזה ספרים - כל הקורנל מקושינסקים, וצ'יבי, ונער פלדה, ופרנץ מולנר, שכל כך בכינו בסוף! עם רעיונות בסיסיים על סוציאליזם (גס, לילדים, אבל עדיין סוציאליזם, שוויון בסיסי, אחווה בין בני אדם. לא תרבות הקניות). והשפה, אח, השפה!

ואקסל מונתה אפילו לא דיבר את השפה הזו. הוא דיבר פשוט עברית במשלב גבוה בדרגה אחת משפת הדיבור, זאת אומרת גבוה בעשר דרגות משפת הטלוויזיה, ובעשרים דרגות משפת הפייסבוק. ואצלה זה לא יעבור. היא קוראת כרגע את "כאן יעל וייס, תל אביב" שזה ספר של תסריטאי טלוויזיה שנכתב על טלוויזיה, בשפה של טלוויזיה. לא שזה רע. זה הרי ספר וכתוב על נייר. והיא נהנית, ואומרת שזה מותח ומצחיק. אבל זה לא אקסל מונתה. ואני כל כך רוצה שהיא תקרא את אקסל מונתה!

אבל זה לא יקרה. במצב הנוכחי אני צריך להגיד תודה על כל מה שהיא קוראת על נייר. (גם אחיה, אגב. אותו צריך לקנות בקומיקס. קניתי כבר את כל "בון" וברגע של ייאוש גם את "קפטן תחתונים"...) הנייר מת. איך כתב ברכט - "אל תלמד צרפתית, השפה הזאת מתה." לא עוד. הכרתי עולם שנמדד בוורסטאות. העולם הזה איננו.  היא תגדל אחרת. היא תעשה דברים אחרים. מרגשים אותה דברים אחרים. אולי חכמים בדיוק כמו אקסל מונתה. אני לא יודע ואין לי את הכלים לדעת. היא כבר חיה בעולם שונה. כמעט מין ביולוגי שונה. היא מרגישה דברים אחרים. אולי דברים חזקים יותר, או מרגשים יותר. אי אפשר לדעת. לי היו ורסטאות. לה יש פייסבוק. במה אני טוב יותר? בכלום. עם הקדמה הטכנולוגית, היא ודאי תיתקל במכשול דומה כשתרצה לחנך את הילדים שלה לאלוהים יודע מה זה שהיא עושה עכשיו, שבמבט לאחור של שלושים שנה ייראה פתאום חכם ותמים ונוסטלגי. היא לא תבין מה הם עושים ולמה הם לא אוהבים את... (לראות את דמדומים? להזיל ריר על צ'יינינג טייטום? טוב. אולי זה לא כל כך חכם ותמים ונוסטלגי אבל אני סתם רשע ומזלזל).

אולי אקנה לעצמי את אקסל מונתה. 79 ש"ח. ושווה כל שקל. אבל זה כבר לראש השנה הבא. גמרתי את התקציב שלי על מאיר שלו. (וה 1+1 בסוף הגיעה שילה וקנתה מותחן מתורגם. כאילו חסר לה הדברים האלה בחיים... טוב. שתהיה לכולם שנה טובה!)