הבלוג של אבו אלמוג

לפי "מעריב" אתמול עלתה הצעה במשרד החינוך להסיר מרשימת הלימוד כמה ספרים כבדים ומדכאים, כמו מדאם בובארי (מתאבדת בסוף) אנה קארנינה (גם כן מתאבדת בסוף) והחטא ועונשו (רוצח שתי זקנות עם גרזן ומתפלסף על זה כל הספר), מהסיבה ש"לצד היכולת לנתח קלאסיקות מפנימים התלמידים גם מלנכוליה ודיכדוך".

אכן רעיון ראוי לכל שבח, וניתן ליישום בכל שאר התחומים. הרי ההיסטוריה של עם ישראל כה מדכאת. תמיד שוחטים אותנו ורודפים אותנו על לא עוול בכפנו ונורא שונאים אותנו בלי סיבה. אז בואו נלמד היסטוריה שווייצית! היה את המרד הזה עם וילהלם טל, והוא הצליח עם התפוח הזה לקלוע, ואחר כך הם ישבו במשך ארבע מאות שנה וייצרו שעוני קוקיה ושוקולד, וכולם מתים עליהם! הרבה פחות מלנכוליה ודכדוך. ומתימטיקה. רק השם הזה עושה לי מלנכוליה ודכדוך. את כל הקטעים הקשים (האיקסים האלה וכל מיני מילים כמו אינדוקציה וטריגונומטריה, בעצם כל מושג שיש בו יותר משתי הברות) צריך להעיף.

ומה ילמדו בתכנית הלימודים המשעשעת החדשה? אני מציע שירי חאפלה. אייל גולן. לא את אלה המדכדכים של הדמעות הנופלות על הקבר החם. את אלה הנורא שמחים. מי שמאמין לא מפחד וכאלה. וגם את כל השירים האחרים של הזמרים המזרחיים והלא מזרחיים ששמים בחתונות, מקודשת, ובואי כלה וכאלה. ודודו אהרון, ומשהו מהתקליט החדש של רוני דלומי כי היא רוקדת שם נורא סקסי עם שבעים רקדני ליווי. זה עדיף על רחל המשוררת הזאת, שבחיים לא הייתה בחאפלה, וגם אם היא התחתנה ואני די בטוח שלא, צורה לה, אני כבר יכול לנחש איזה שיר שם הדי ג'יי בחתונה שלה בדיוק מייד ברגע של החופה. למה מי יסתכל עלייך יא חתיכת דיכאון מהלך? אפילו שז"ר לא בעסק. הציץ ונפגע.

אז יש לי עוד אמירה. התלמיד הממוצע בספרות לא חוטף דכדוך מאנה קראנינה ולא מרסקולניקוב. לא איכפת לו מהם. הוא משנן כמו תוכי את מה שאומרת המורה או מה שכותב דובשני, מקיא את זה בכיתה ושוכח. הם לא רלבנטיים לחיים שלו, לא מעניין אותו מה קורה איתם. מצידו שימותו כבר בעמוד הראשון ויחסכו לו את הקריאה. אני מקווה שהרגעתי את גדעון סער, שכנראה מאוד דואג לבריאותם הנפשית של ילדי ישראל, ויצא לאחרונה כנגד תופעת ה"אימו" הדכאונית. שזה ילדים שמסתפרים ככה חלק עם קווצת שער שמסתירה עין אחת, לובשים שחור, שמים לק שחור ומתאבדים לצלילי להקת טוקיו הוטל.

אז ככה - מה שנורא מדכא את הילדים האלה זה באמת כל מיני תופעות של התבגרות כמו האימו, אבל יש גם דיכאון סבבי ברוק וברוק הכבד, ואפילו אבי ביטר בעסק, ובכלל, למרות שהסער הזה נראה כאילו הוא עדיין בגיל ההתבגרות, הוא כנראה לא יודע שהדיכאון הזה זה חלק אינטגרלי של ההתבגרות שכל אחד צריך לעבור. ואני לא רוצה לחשוב על המשטרים שאנשים היו צריכים להיות שם שמחים בפקודה. בכל אופן, אם הוא יעבוד כמו שצריך לסדר לילדים האלה עתיד טוב יותר שיגדלו, במדינה שוויונית, במדינה שאוצרות הטבע שלה לא נשלטים על ידי מיעוט אינטרסנטי הנעזר לשם כך בשירותי הבוררות של הפשע המאורגן, בלי כיבוש ובלי התנחלויות, אז הם יהיו גם פחות מדוכאים.

ועם תכנית הלימודים בספרות בתיכון יש בעייה. היא ברובה לא רלוונטית למתבגרים האלה ולא מעניינת אותם. במציאות שבה ילדים פשוט לא קוראים, וצריך להתאמץ רק בשביל לשים להם ספר ליד זו בעייה. צריך לתת להם חשק לקרוא. צריך לתת להם את היצירות הכי סקסיות והכי מחרמנות, והכי מעניינות, והכי רלבנטיות שיש בספרות העולמית. אני זוכר את תכנית הלימודים שלי. אני מניח שדברים השתנו מאז 1985 אבל העקרונות נותרו אותו דבר. נתחיל מזה שכל מה שקשור לעיירה היהודית להעיף ולקצץ. זה לא רלוונטי לאף אחד. זה מנכר, זה מוציא את החשק לקרוא. אז שיפגשו את הזז ודבורה בארון באוניברסיטה, או שלא יפגשו אותם בכלל. לא אסון גדול. אפשר להחליף אותם במאיר שלו ובגרוסמן ובסיפורים קצרים של מירה מגן או סביון ליברכט (אני חושב שאתגר קרת כבר בתוך תכנית הלימודים) ולא יקרה כלום. וצריך לנפח את התכנית בכל מה שטוב ומעניין ויפה וחדש בספרות העולמית. ורגס-יוסה, ודון דלילו ופול אוסטר, וג'ונתן ספרן פוייר, ואיאן מקיואן... סתם שמות שזרקתי. אפשר עם ואפשר בלי.

יש כאלה שאי אפשר להסיר מהתכנית. אבל אפשר לשפץ. עגנון, למשל. כתב כל כך הרבה דברים נפלאים. אז למה, למען השם, לומדים את "תהילה" ואת "והיה העקוב למישור"? אין מתבגר אחד בעולם שמתעניין באישה בת מאה. פשוט אין. ו"והיה העקוב למישור" צריך תרגום בגוף הסרט. העברית העגנונית היא נפלאה, עשירה, מאתגרת. אבל לתיכוניסט הממוצע זה מכשול בלתי עביר. אני, אישית, קיבלתי משתי היצירות האלה דחייה כל כך גדולה מעגנון שלקח לי עשור שלם (ומבוזבז) להתגבר עליה, ורק בגיל 30 לקחתי אותו שוב ליד. אני מאשים בזה באופן ישיר את משרד החינוך. אותו דבר המינגוויי. הוא כתב כל כך הרבה דברים מרתקים ומרגשים. "למי צלצלו הפעמונים" הוא כל כך יפה, ו"וזרח השמש", שביל מאוהב כל הספר בליידי ברט, אבל זה לא יקרה כי הוא איבד את הזין במלחמת העולם, ובינתיים היא שוכבת עם כל מה שלובש מכנסיים בין פריז לפמפלונה. לא. זה לא מתאים למשרד החינוך שלנו. מישהו החליט שם שילמדו את "הזקן והים" ששלוש מאות עמודים שם רודף זקן אחרי דג. ראבק! תבינו, מה שקשור בזקנים, וזקנה, והזדקנות, ורוב מה שקשור בדגים, פשוט לא מעניין מתבגרים. הם יגיעו גם לזה, כל אחד מגיע, אבל אם תדחפו להם את זה עכשיו, אז איבדתם אותם. גם כאן זה יצר לי נוגדני המינגוויי שנמשכו כמה שנים, אבל אני חייב תודה גדולה לאשתי שתחייה שפשוט הכריחה אותי לחזור אליו.

אז זהו להיום. גדעון, אם אתה קורא את זה, אז צא מהדיכאון. תעשה עם עצמך משהו חיובי. ויש לי שיר בשבילך. שמתי את השיר הכי מדכא שאני מכיר. משפל מדרגה כזה אפשר רק לעלות. שים לב לצפירות של האמבולנס בסוף. הן נותנות את הקיק. זה ייתן לך פרופורציה לגבי האימו. באמת.