הבלוג של אבו אלמוג

אז השבוע היה היורצייט השלושים ללנון. ספקי התוכן לבלוג הזה, 88 FM הריצו יום שידורים מיוחד. שמעתי אפילו את המצעד עד הסוף (אימג'ן זכה. נו באמת...). מגיע לו לפחות פוסט בבלוג שלי.

לנון הותיר אחריו קורפוס די בעייתי. לצד אלבומי מופת כמו 'קירות וגשרים' או 'דמיין' יש אלבום שלם שלא ממש ניתן לשמוע ('רוק'נרול), שני אלבומים שצריך להעיף מהם כל רצועה שנייה, את השירים של יוקו (דאבל פנטזי ו מילק אנד האני). גלית משדרות, שהיא בנאדם מאוד חכם, קראה לזה "השריטות שבין השירים". יש שירים פחות קומוניקטיביים, ויש שירים שיותר. אבל זה הפסקול של החיים שלי, וככל שאני מתבגר אני אוהב את זה יותר.

את הביטלס הפסקתי מתי שהוא לאהוב כמו שאהבתי פעם. כשמתבגרים התפרים יותר גלויים, הנאיביות ברורה יותר, ההרמוניות פחות מדברות אליך, והפסיכדליה נשמעת כמו קישקוש לא ממש רלבנטי. כשהם טובים הם מאוד טובים, אבל אני לא מפסיק לתהות מה באהבה שלי אליהם היא נוסטלגיה לילדות שלי שפחות או יותר מהיום שלנון נרצח היתה כל כולה ביטלס, ומה מוזיקה באמת טובה, שהייתי שומע גם היום. התשובה היא לא ממש ברורה, לגבי חלק גדול מאוד מהשירים שלהם. לגבי לנון עצמו היא ברורה בהרבה. השירים הגדולים שלו הם באמת גדולים, וגם אם הייתי שומע אותם היום בפעם הראשונה, הייתי מתרגש.

שמעתי היום, סתם כי בא לי, קצת פול מקרטני. כדי להבין עד כמה ג'ון גדול, צריך לראות מה פול עשה אחרי הביטלס. בערך כלום. הדבר הגדול ביותר שהוציא היה "רם" ב-1971 שכלל את "הדוד אלברט / אדמירל האלסי", שאני חושב שמאוד מאפיין את פול שאחרי הביטלס. אז מה היה לנו שם? שיר מאוד מורכב. עיבוד מתוחכם. אפקטים (גשם, מגאפון, אלוהים יודע מה). השיר נשמע כאילו הוא מורכב משלושה ארבעה שירים, טריק ישן של פול עוד מתקופת הביטלס (יום בחיים, Iv'e got a feeling), והמנגינה (מנגינות?) קליטה, קופצנית, הרמונית, מלודית, נדבקת, נוגעת ללב. הסך הכל הוא כלום. השיר הזה לא אומר לי כלום. ממש כלום. המילים עלובות. המתכון של מקרטני לחיים - Live a little, be a gypsy, get around - get your feet up off the ground. לא משהו. להשוות את זה למילים הכואבות, הקשות, הפוגעות תמיד במטרה, לאמירות האישיות והפוליטיות של לנון, זה עלבון רציני ללנון. ואני אוהב אותו. אני לא רוצה להעליב אותו. וההגשה - כשמקרטני מחקה מבטאים, לנון צועק. ישר אל הלב. אני חושב שמבחינת הזימרה, לנון הוא זמר שלא משנה מה הוא אמר, הוא אמר את זה ישר, ובגובה העיניים. מקרטני תמיד מתחכם, מסתובב מסביב. הגדולה של לנון רק בולטת לעומת מה שניסו האחרים לעשות (עם החריג המאוד מאוד רציני של הריסון והאלבום הראשון שלו, שזה כבר נושא לפוסט נפרד).

אז לסיום - המצעד האישי שלי. חמישה שישה שירים, וכמה משפטים על כל אחד. אפילו לא מקשר ליוטיוב. מי שמכיר מכיר.

מספר אחד - של 88FM ושלי. אימג'ן. מרקס לא היה מנסח את זה יותר טוב. באמת. ובכל אופן, באריזה כל כך מתוקה, וכל כך הרמונית, זה נשמע כמעט אפשרי.

2 - בחור קנאי. כילד הכרתי קודם את הגירסה המתוקה עד כדי סכרת של בריאן פרי מרוקסי מיוזיק. רק אחרי כמה שנים נחשפתי למקור, ואין מה להשוות. אני אוהב שירים עם שריקה (תיכף יבוא עוד אחד), וזה אחד הטובים שבהם. ומוסר ההשכל שלי - הן יכולות להתעלל בנו כמה שירצו, תמיד איכשהו אנחנו אשמים, לא?

3 - ביוטיפול בוי - אין שיר שמבטא בצורה כל כך מדוייקת את היחס שלי לילדים שלי. אבל לא צריך להיות הורה בשביל להבין. אהבתי את זה גם כילד.

4 - אמא - הילדות שלי הייתה נורמטיבית לחלוטין, ואף פעם לא התחברתי באופן רגשי לצעקה "אמא אל תלכי, אבא חזור הבייתה". עד שקרה מה שקרה לפני כשנתיים וחצי (ומי שמכיר ומבין מכיר ומבין ומי שלא לא יקבל כאן הבהרות), והצלחתי להבין לחלוטין את השיר הזה.

5 - nobody loves you when your'e down and out - לנון הציני והאכזרי במיטבו. כמה אמירות אדירות נוסח "אני אגרד את גבך ואתה תתקע סכין בשלי" או מה שקצת יותר קשה לתרגם - "Everybody's whoring about their own birthday". וכמובן, השריקה.

6 - סטנד ביי מי - למרות שכתבתי קודם שאין מה לשמוע ב'רוק'נרול' - ביצוע מופתי לשיר גדול. כשהייתי ילד אהבתי לשיר אותו (ביחד עם הו דארלינג של הביטלס) עם אחותי בקולי קולות. היום אני אוהב לשיר אותו עם הבת שלי.

שבוע נפלא לכולם.