הבלוג של אבו אלמוג

חג מולד שמח!

לקחתי את הילדים לראות קצת קריסטמס בנצרת. תכננתי גם לצלם ולהעלות לכאן לראשונה פוסט חגיגי ומצולם. לא יצא. עד כמה מר ואכזר חודש טבת השתא! השמש של אותו אוגוסט אכזר שהשתלט על דצמבר והשליכו לפינה אפלה קפחה על הסנטות וחיממה אותם במעיליהם האדומים. הניגוד בין הדימויים המצויירים בחלונות הראווה של אנשי שלג, מזחלות הנהוגות על ידי איילי צפון ושלג נערם על צמרות אשוחים, לבין חום יולי אוגוסט ששרר בחוץ הבריח אותנו מהר מאוד. העצים שליד המעיין וליד כנסיית הבשורה היו מקושטים, אבל היה בזה משהו נבול, משהו שזוף שמש, משהו לא קריסטמסי, שמיהרנו וברחנו משם.

הדרך עברה ליד עירו של שמעון גפסו, זו שלא יוצב בה השנה אשוח. נו, מילא. אפשר לראות כל מה שיכול הייתי לומר כנאמר. איני מאשים את גפסו. הוא רוצה קולות, ובישראל של 2010 ההסתגרות והקסנופוביה שווים קולות. לכך עוד נגיע.

עוד נסיבה מקלה היא שגפסו זה הוא כמוני, יש להניח, תוצר של מערכת החינוך הממלכתית, זו שבשנים המעצבות שלי - 1977 - 1984 - שלט בה ללא עוררין זבולון המר. אז למדנו על הנצרות ברבע שעה פחות או יותר שהיה ישו, והרומאים צלבו אותו, ובגלל זה היהודים סבלו אלפיים שנה של רדיפות ושואה. וזהו. זה כל מה שאני זוכר. בפסיון נתקלתי לראשונה בגיל 17 כשפגשתי את בולגקוב, ולאחר מכן לקחתי ליד גם את הברית החדשה. יש לי כמה השגות על הטקסט הזה, והשפה - תרגום כנראה מעברית ליוונית ללטינית לאנגלית ולעברית, היא איומה. אבל הסיפור עצמו הוא אדיר! ארור יהיה מי שהסתיר ממני את הסיפור הזה. פקידון קטן, עלוב, צר אופקים, המתחזה לשר חינוך! כיצד זה הסתרת ממני, זבולון המר, את הסיפור על האדם, בן האלוהים, שהטיף לאהבה ולשוויון, גירש את החלפנים מהמקדש, ומת על הצלב למען חטאי כולנו. עם כל הניואנסים, ותתי הסיפורים הקטנים, האנושיים כל כך, הקטע בו הוא אומר לפטרוס - "הלילה תתכחש לי שלוש פעמים" וכל השאר. פשוט אדיר. וההשפעות על התרבות. האם יכול מישהו להבין ולו מעט מתרבות המערב בלי להכיר ולו בצורה שטחית את הפסיון?

אז כנראה שלא. וכנראה שלא צריך, כי למה לנו תרבות המערב כשיש לנו תרבות נפלאה משלנו? ובעיר שלנו בעלת הצביון היהודי לא יהיה עץ אשוח. מרחוק נשקיף על המבנים המוזרים בעיר השכנה, נשמע את הפעמונים, נזכור את אחינו המעונים, נשנא ונהיה שנואים, ויהיה דיסקו!

שתי הבהרות. ייתכן שמר גפסו הוא בעל ידע נרחב בפסיון, ויכול לצטט מהברית החדשה כמו כומר פונדמנטליסטי בקרקס נייד במובייל, אלבמה, שנייה לפני שהוא נכנס אל הזירה להיאבק בתנין, ובסך הכל הוא לא רוצה שבעיר היהודית שלו יהיה עץ אשוח, ומחליט את כל זאת תוך האזנה לוויינאכטס אורטוריום של באך, ועלעול בדפי "במשעול הצר". וגם מי שהבין מהקטע האחרון איזו תחיה משיחית מהצד שלי שגה. זה בסך הכל סיפור מדהים, אבל ההנאה האסתטית שלי ממנו לא מכסה על המגרעות שלו כדת וכדוקטרינה.

ובכל אופן, זה עצוב. זה עצוב שנצרת עילית לא יכולה להשתתף בשמחת נצרת (ובשמחת האחוזים הרבים מאוד מתושביה של נצרת עילית - לא כולם ערבים, אגב, החוגגים את חג המולד) ונצרת לא יכולה להשתתף בשמחת נצרת עילית. מי שעובר ב"כיכר המריבה" ליד כנסיית הבשורה רואה שגם בצד של נצרת לא הכל חיוכים ונשיקות, אלא שהם גם שונאים אחד את השני שם, המוסלמים והנוצרים, לא פחות ממה שהם שונאים את היהודים והיהודים שונאים אותם.

אבל שנאה זה הבון-טון. כיף לשנוא! כיף להיות גזען! הכי כיף לשנוא סודאנים. כי אז אתה גם כאילו צודק. ומתייחסים אליך בחמלה בעיתונות. את הטריק הזה שכמה שאתה דפוק, אם ימצאו לך לשנוא מישהו יותר דפוק ויותר שחור ממך אז גם תרגיש סבבה וגם יהיה מי שלימד אותך את דבר ההבל הגזעני ויוכל לגזור קופון אלקטורלי, למדנו די מזמן, ולא כאן ולא עכשיו. אז השבוע למדו את זה כצלה והכהניסט בן ארי. בן ארי בכלל עלה על טריק. בואו נגיד כאילו שאנחנו משכנים סודנים בצפון תל אביב, וכך גם נגביר את השנאה לסודנים וגם לעיגולדונים האלה מצפון תל אביב, שמאלנים כולם! שמעתי הרבה מאוד אנשים "הגונים" כאילו, וגם איזה נימה כזו, אוהדת, בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ שמה בשיח החצוף והשנון בין קובי אריאלי ועירית לינור, שאומרים שכאילו באמת יש בזה משהו, ונראה את הרמת אביבים איך הם חכמים ונאורים על חשבון שכונת התקווה. אז ככה. אני מכיר כמה צפון תל אביבים וצפון תל אביביות שמקדישים את עיקר מרצם וזמנם לסייע לפליטים האלה, ולא מפחידים יונה ביין אם אתה מבין למה אני מתכוון. וחוץ מזה, תביא למקום בו אני גר שבע מאות פליטים סודנים ולא כהניסט אחד. הם מפחידים אותי. אבל את זה אני אומר בשם עצמי, לא בשם ועדות הקבלה והתקנונים ששכני ליישובי משגב שונאי הזרים (קבלו תיקון - שומרי הצביון היהודי) אימצו לעצמם להגנה מפני האנשים הנוראים האלה שם בחוץ. האמת, אין סיכוי שיקלטו סודני באשחר. אבל אני חושב שכהניסט ייקלט יפה, וגם ירגיש אצלנו באשחר בבית, יותר ממני לפחות.

אז יש בנאדם אחד שדי אהב את כולם, ומזכיר את ישו גם בזקן ובשיער הארוך, וגם בזה שהגמול שלו על כל האהבה הזו היה כדור בראש, ששר פעם שיר אדיר, "חג מולד שמח - המלחמה נגמרה". תיכף אני אשים אותו, ותוכלו ליהנות ממנו (די שכחתי אותו בפוסט על לנון לפני שבועיים, ואני מתנצל, כי הוא בהחלט ברשימה המצומצמת). אז לנון חשב ב-1971 שהמלחמה נגמרה. אני חושב ב-2011 שהיא רק מתחילה. מלחמת הכל בכל. שחורים בלבנים, יהודים בנוצרים, סודנים בתושבי דרום תל אביב. ואני חושב שהולך להיות ממש סוריאליסטי, עם מחנות בנגב (יש מילה גסה כזו, שבאה אחרי מחנות, שמתחילה בר' ונגמרת בז', ונמשכת באופן טבעי, אבל עדיין לא הגיע הזמן שלה. ובכל אופן - יהודים! איך אפשר להגיד עליהם דבר כזה!), וכל הסבבה הזו. באח הגדול (ראיתי במוצאי שבת כשישבתי ופיצחתי גרעינים עם רמי ועליזה, אבל באמת, אתם יודעים, אני לא מאלה) שלחו אותם השבוע ל-1938, ונתנו להם משימות של חומה ומגדל מסביב למדורה וכאלה. כאן באמת שולחים את כולנו ל-1938, אבל קצת מזרחה מחניתה וקצת צפונה ממנה.

ובכן, כל עוד אני יכול לכתוב את זה בפומבי (בישראל של האיחוד הלאומי, זו שאנחנו מתקרבים אליה, תשמע תיכף הדפיקה על הדלת. לא בגלל התוכן של הפוסט. לא יגיעו לזה אפילו, אלא בגלל שכבר נכנסה השבת) אני מאחל לכולם חג מולד שמח! עיד אל מילאד סעיד! ובשירה אדירה (לפי המגינה של ג'נגל בלס) - ליילת עיד, ליילת עיד, ליילת ליילת עיד! והנה לנון - ושוב - חג שמח! كل عام وانتم بالف خير