הבלוג של אבו אלמוג

המזרח התיכון מתעורר. משטרים מושחתים, החוסים תחת כנפיה של ארצות הברית, וכופים על עמיהם מיני רודנויות, סולטנויות, משטרים נשיאותיים עבשים, ושאר סוגי ממשל לא דמוקרטי, מזדעזעים עכשיו מקהיר ועד עמאן, מטריפולי ועד דמשק. איני יכול אפילו לייחל לממשלה ישראלית שתראה בדברים את ההזדמנות, שתראה בדמוקרטיה ערבית מצב רצוי, שתושיט יד לתנועה הדמוקרטית. שתאמר, גם מדינה כמצרים שיש לנו עמה הסכם שלום, יכולה להינות ממה שאנו מעניקים לאזרחינו - חופש ביטוי, בחירות חופשיות, שוויון זכויות לכל (טוב... נו... בסדר...). לא. יש מין קונספציה כזו שעדיף משטר נשיאותי רודני שיחזיק את העם במקום, וישמור על קשרים סבירים עם ישראל וארצות הברית, מאשר להסתכן בהכרעתו החופשית של העם באשר לסוג המשטר שהוא רוצה, והיחסים שהוא רוצה עם סביבתו. כך היה עם נאצר (הזדמנות אדירה, שהתפספסה) ב-1953, וכך היה עם מוצאדק באיראן, וכך היה עם כל נסיון אותנטי של עמי ערב להתנער מהרודנויות השולטות בהם. בן גוריון אינו שונה מביבי בנקודה זו. אם כך, פנינו אינן לשלום, אלא למלחמה אזורית.

המלחמה האזורית אינה עניין חדש. היא למעשה הפלטפורמה עליה נבחרו שלושת מנהיגינו רבי החזון, ביבי, ברק וליברמן, בסיסמה "נטפל בבעיה האיראנית". זה שזה קצת קצת גדול עליהם, ושזה לא יקרה בתקופת כהונתם, לפחות לא באופן יזום על ידם, כבר ברור לכל ילד. אבל יכול להיות, כמו שאנחנו רואים, שזה יקרה להם בלי שהם יתכננו. שתתרחש מין שרשרת אירועים כזו הדורשת מנהיג ענק, עם חזון, עם מוטת כנפיים ששלושתם ביחד לא מגיעים לקצה קצה, ושבהעדר מנהיג אמיתי, שבמקומו יש לנו את שלושת הלצים, ניגרר למלחמה האזורית בלי ממש לרצות בה, במועד שלא נוח לנו, ובחזיתות שלא ממש חשבנו עליהן. אז בטח שכדאי שהרמטכ"ל יהיה קליבר. מישהו שיוכל להוביל את הטנקים, להגיד בקשר "סדין אדום". מנהיג. וגם אסטרטג מהמעלה הראשונה. מתוחכם, רואה שני צעדים קדימה, רב תחבולות.

אז זה לא גלנט כי הוא אידיוט.

נעזוב את הדרך שבה הוא נבחר. לדעתי רמטכ"ל צריך לבחור לגופו של עניין ולא משיקולים פוליטיים. היו לנו רמטכ"לים פוליטיים בעבר (רפול, אבל הדוגמה הבולטת היא חלוץ). זה לא עובד. ואני לא רוצה להרחיב. אבל זו לא הנקודה. יכול להיות שחוץ מזה שהוא בצד הנכון של הוויכוח בין ברק ואשכנזי הוא גם אסטרטג גאוני? אני גם לא נופל מהרגליים מהתמונות של הווילה, ומהפלישה לשטח ציבורי. במדינה המושחתת שלנו התרגלנו לסיפורי זוועות איומים על ראשי המדינה. כולם יודעים במה אריק היה מעורב, ואיך השבץ הציל אותו מבירור העניין עד הסוף. אולמרט עומד היום למשפט. הירשזון, הנגבי, ליברמן. מי שלא חטא שיזרוק את האבן הראשונה. אז יש לנו רמטכ"ל שפלש לשטח ציבורי ונטע שם זיתים. הוא אנס מישהו? מישהי? קיבל שוחד? הוא לא מגיע לסטנדרט. צריך לקוות שיעמוד בקצב עד שיגיע לפוליטיקה (והוא יגיע), אחרת אני לא רואה סיכויים רבים למי שזה כל מה שהוא מסוגל. אין כאן אפילו כתב אישום עסיסי. מקסימום איזה שופט לעניינים מקומיים בתיק של תכנון ובנייה, מהסוג שאני תובע בו.  

אז איפה הבעייה? הבעייה מתחילה בזה שהוא ידע שהוא מסומן. גלנט היה אלוף פיקוד הדרום בשעת ההתנתקות. בימין המתנחלי ההזוי יש מין תיאוריה כזאת נחמדה, שמסוכמת די יפה בשיר של אריאל זילבר "יש דין ויש דיין", שלפיה כל מי שהיה מעורב בהתנתקות נענש בצורה כזאת או אחרת. הגעתי לזה כשחיפשתי את השיר "יהודי לא מגרש יהודי" ביוטיוב בשביל הפוסט הקודם בבלוג הזה. זילבר הדוס לבוש השחורים שמר על המגניבות והכיף של זילבר עם התלתלים וחולצת הטריקו המפוספסת. יש במנגינות האלה משהו חמוד כזה, קופצני. נסו גם את "קונה מיהודים". הקליפ קצת לא ממש ברור מה קורה שם, והמילים זוועה, אבל המנגינות האלה קופצניות ונחמדות. ממש רוצי שמוליק.

אז בקליפ "יש דין ויש דיין" מראים שכל מי שהיה מעורב בהתנתקות נענש - שרון חלה. עמרי בכלא. קראדי הודח. חלוץ הודח. קצב - נו... טוב, בקיצור, זה עונש משמיים. אבל כמו שרואים בקליפ, זה קורה לא רק למי שהיה בהתנתקות, אלא לכל מי שמוסר חבלי מולדת, והקליפ מראה את תמונתו של רבין. איני יודע איפה זילבר היה ב-1995, ומה הייתה מידת המודעות הפוליטית שלו, אבל אני רוצה לספר לו שרבין לא לקה בשבץ, אלא שהיה איזה בחור, יגאל עמיר, שממש לקח אקדח וירה בו. בעצם זילבר יודע את זה. אז הנקודה היא שאם אלוהים לא ממש ממהר להעניש את המוסרים חבלי מולדת לאויב, יש מישהו שמסייע לו.

אז אם אני גלנט, ואני יודע שמחפשים אותי, אז במקום לפלוש לקרקע הציבורית, אתן לשכן לפלוש אלי. אבנה וילה קצת פחות ראוותנית, עם צריחים קצת פחות מחודדים. אם קרה ואמרו לי "לא" לבקשה, אקבל את ה"לא". אם חתמתי על תצהיר, אקרא כל מילה. שלא יהיה לי מה להסביר. שלא אצטרך להסביר. שכשאהיה רמטכ"ל, מה שיהיה לי בראש זה הג'ינג'י בביירות ולא הג'ינג'י בתנועה לאיכות השלטון. קשה? כנראה שכן. גלנט דהר קדימה כמו פיל בחנות חרסינה, ונתן למי שמחפש אותו בדיוק את מה שהוא צריך.

אז לדעתי זה לא ממש מקרה שהעיתונאי במעריב שחשף את העניין זה קלמן ליבסקינד, ולא בן כספית או מישהו אחר שם. ראשית, עבודה עיתונאית נהדרת. בשביל זה אני משלם את המנוי. אבל די ברור איפה נמצא הסנטימנט של ליבסקינד, בוגר "מקור ראשון", שאינו מסתיר, בהגינותו, את דעותיו, ומביע אותן בהרחבה בבלוג שלו ובטור שלו, ומה התחושות האישיות שלו כלפי גלנט, ומדוע זה משלל אלופי המטכ"ל התמקד ליבסקינד דווקא בו. כעיתונאי, זכותו של ליבסקינד להתמקד במה שהוא רוצה, ולחפש את הסיפור במקום שמעניין אותו, והידיעה שהוא הביא היא חשובה ולא משנה מה היו המניעים (אם אלו אכן היו) להביא אותה. אבל גלנט, שידע שמחפשים אותו, שידע מאיזה כיוון מחפשים אותו, ושידע שיש מה למצוא, היה חייב להתנהג אחרת. הוא נכנס לאמבוש בשאננות, וחטף על הראש. אלו לא התכונות שאני הייתי רוצה מהרמטכ"ל. אני רוצה מישהו שידע מאיפה מחפשים אותנו, מי מחפש אותנו, ויצליח להתחמק מהמכה או לתת מכת מנע.

אז כפי הנראה שהתקיימה בנו הקללה הסינית "שתחייה בזמנים מעניינים". אז אם סון דזה, זה מאומנות המלחמה, לא נמצא בין היורשים המיועדים של אשכנזי, ואם פנינו אל המלחמה האזורית, לפחות תנו לנו מישהו שייתן לנו צ'אנס. וגלנט - יש חיים גם באזרחות. תראה, הבוס שלך עשה חמישים מיליון דולר בכמה שנים אחרי שגמר עם הצבא והפוליטיקה (ולפני שהתחיל שוב בפוליטיקה). גם הבוס הקודם שלך, השמנמן, איך לומר, לא היה עני מרוד. ממה שראיתי אתה אוהב את החיים הטובים. זכותך. תוריד את המדים, ותעשה חיים! ותיזהר מהפקחים של המינהל ושל המועצה האזורית. אלה - אין להם אלוהים. קודם רושמים את הדו"ח, ואחרי כן לך תתמודד עם זה. יאללה, ביי!