הבלוג של אבו אלמוג

אדי יאיר פריימן הוא צעיר רהוט שכותב בוויינט. האמת שאני לא מחזיק מהם יותר מדי, מוויינט, אחרי שמצאתי שם במדור הדעות את דעתה של הגב' ניצה כהנא (כשמה כן היא), אבל בכל אופן יש להם שם כל מיני כותבים קבועים נורא מכובדים שאני נורא מחזיק מהם כמו קניוק, והמון המון קוראים, ובאמת, למה אתם לא מציעים לי? אז על הרקע הזה, שהוא כותב שם ונחשף למיליונת'לפים הקוראים שלהם, ואני נחשף בערך לאסתר, אורית ואורי (סליחה עם כל השאר, רטוריקה, אתם יודעים) ניתן להבין מאיזה רגשי נחיתות וקנאה מגיעה הביקורת שלי, שהשם ירחם.

הוא כותב נורא רהוט ובאנגלית, ויש לי דוד קצת ימני בדטרויט שנורא מחזיק ממנו ומשתף לפעמים בפייסבוק מאמרים שלו, אז יצא לי לקרוא אותו כמה פעמים בזמן האחרון. המדובר במין תואם ביבי כזה (מחמאה, אדי, אתה ליכודנ'יק, לא?) ואני מניח שהלכי הרוח האלה די משקפים את מה שקורה שם בסביבה המנטלית והאידיאולוגית של ראש ממשלתנו. אז היום הוא כתב מאמר שנקרא סוף עונת הוויתורים, ומצאתי לנכון להתייחס.

פריימן טוען שיש עכשיו רגיעה ביטחונית נפלאה שכל כולה נובעת מכך ש"ממשלת נתניהו לא נמהרת לצעדים הרפתקנים המסכנים את בטחון תושבי ישראל". אחרי סקירה של כמה וכמה צעדים כאלה, כמו אוסלו, ושיחות טאבה וההתנתקות, ואיך בכל פעם שהיינו טובים לערבים האלה הם באו וירקו לנו ישר בחזרה בפרצוף (סליחה שאני מתמצת אותך, אדי. זה לטובת הקורא שאין לו את הזמן והסבלנות שיש לי, ואם משהו לא נכון או לא מדוייק, אז יש לינק למאמר שלך) הוא מגיע ללב העניין והוא -

"השמרנות הוכחה כיעילה בסכסוכי דמים במקומות רבים בעולם החל ממלחמת העולם השנייה ועד היום. נסיונות לערער על הקיים ולנסות לפתור משברים מורכבים על ידי נוסחאות פשוטות של טריטוריה נדונות לכישלון. בימים בהם יש חוסר יציבות במדינות רבות במזרח התיכון, יש לשבח את המצב הביטחוני במדינת ישראל. לכל מי שמציע פתרונות קסם לסכסוך היהודי-ערבי יש לומר: אנא תדחו את הניסיונות להגיע ל"הסכם בזק" במספר שנים ותנו לנו רק לחיות בשקט."

לא נגענו. לא הזזנו. קופי פייסט. כך במקור.

אז ככה. השמרנות היא דבר נפלא, והלוואי שהיה לנו כאן במדינת ישראל יותר ממנה. מה שיש לנו כאן, הכיבוש, וצורות החיים שהתפתחו במסגרתו, הם ההיפך המוחלט משמרנות. הם מהפכניים ורדיקלים. זו מהפכה מתמדת, שנמשכת אולי בערך כמו המהפכה של קדאפי, רק שהיא יותר מוצלחת ובנתה יותר מנגנוני הגנה. לא צריך לקרוא את הספרים של ספי רכלבסקי כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להסתכל בפרצופים של החבר'ה האלה שהלכו מכות בחוות גלעד לפני כמה ימים ולשאול את עצמנו - אלה שמרנים? כך נראים שמרנים? אנחנו חיים במסגרת של ניסוי חברתי רדיקלי, של יצירת צורות חברתיות שונות ומגוונות, של חידושים ושינויים נמשכים ומתמידים. אין דומים האנשים שחתמו על "המנשר לארץ ישראל השלמה" בשנת 1967 לאלו שהתיישבו במלון פארק ב-1968 ואלו אינם דומים למתיישבי גוש עציון בשנות השבעים, ואלו אינם דומים לאנשי מועצת ישע משנות השמונים והתשעים, ואלו אינם דומים לאנשי "חוות גלעד". המהפכה נמשכת. ומתמידה. ונסתכל לרוחב. אין דומים תושבי תפוח לתושבי יצהר, ואלו אינם דומים לתושבי עמנואל, ואלו שונים מתושבי ביתר עילית, ואלו שונים לחלוטין מתושבי סלעית. כל אחד וצורת החיים שפיתח במסגרת המהפכנית. כל אחד וחישוב הקץ שלו. כל אחד ומטרתו. והעיקר - לנוע קדימה. לבנות. לבנות עוד. להשתנות. ליצור עוד. להמשיך. מהפכה מתמדת, המונעת בגלגלי הדם והדמים של אזרחי ישראל. מהפכה ששיעבדה את מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ישראל לצרכיה.

השמרנות האמיתית הייתה ללכת בדרך המפא"יניקית הישנה של משא ומתן, וידנו המושטת, וכיוצא בזה. אבל אנחנו לא שמרנים. אנחנו מהפכנים.

המהפכה דורשת התנתקות מהעולם שמסביב. ליצור את היצירה החדשה בתוך מעין בועה, מוגנים על ידי כיפות ברזל ומעילי רוח וחיצים. חלילה לא לעשות משהו שיכול להפריע למהפכה. ולכן, הדרישה "לדחות את הנסיונות להגיע להסכם" אינה דרישה שמרנית כי אם דרישה מהפכנית. הדרישה היא לא "אל תסכנו אותנו", אלא "אל תסכנו את המהפכה שלנו", אל תסכנו את הכיבוש.

הדרישה הזו, לדחות את הנסיונות להגיע להסכם, אינה חדשה. אני זוכר אותה מממשלת האחדות של שמיר ופרס מאמצע שנות השמונים. פרס עשה כל דבר כדי לנסות ולפרוץ, להגיע למשא ומתן, לקדם, ושמיר עצר בו בכל פעם. את התוצאה ראיתי היטב. בפברואר 1987 נשלחנו, אנשי קורס מפקדי צוותים בחיל התותחנים, לפעילות בט"ש בשטחים כחלק מהקורס. מבסיס שהיה כמדומני בצומת תפוח, נשלחנו "להפגין נוכחות" בערים. הסתובבנו ברחובות קלקיליה, שכם וטול כרם כאדוני המקום. חוליות של מש"ק ושלושה חיילים. ללא שכפ"צ, ואפילו ללא קסדה. הורו לנו להסתובב ברחובות עם כומתות, כדי להראות ייצוגיים. היינו שם שניים שלושה צוותים של ארבעה אנשים שהחזיקו את העיר כולה. הסתובבנו ללא מטרה, והרגשנו כאילו אנחנו מסתובבים ברחובה הראשי של תל-אביב. עד כדי כך היינו שאננים. כמובן שחטפנו על הראש, וב-18 בפברואר היה פיגוע דריסה, וחבר נהרג. הפיגוע הקדים בחצי שנה בערך את האינתיפאדה הראשונה, ואיש לא הסיק את המסקנות. איש לא קרא את התסיסה בשטח, וכשזה הגיע לא ידעו איך להתמודד עם זה.

אם אל מול מה שקורה במדינות ערב, אל מול הסיכויים האדירים, והסיכונים האדירים לא פחות, לא נדע ליזום, לצעוד קדימה, ולא להיות נגררים, לא להיות קורבנות של הנסיבות, לא להיות מובלים אלא מובילים, התוצאות תהיינה הרסניות. השעה קוראת לצעדים נועזים. הרפתקן אמיתי הוא מי שיפנה גבו אל המתרחש, וינסה לשמור על הנכסים הטריטוריאליים לטובת הניסוי החברתי הרדיקלי הקרוי "הכיבוש". הוא זה שמשעבד את ביטחון המדינה לצרכים אידיאולוגיים. הוא זה שלוקח את הסיכון. הוא זה ששם את עצם קיומנו על גלגל הרולטה, כשהסיכויים נגדנו.

כמו שכתבתי למעלה, אני מניח שדעתו זו של פריימן משקפת את הלך הרוח בסביבת ראש הממשלה, ושבאמת יש שם ניסיון כן להסביר שחוסר המעש הנוכחי לא נובע מבלבול והלם (ויש שם הרבה מאוד גם מזה וגם מזה) כמו ארנבת שנלכדה בין האורות הגבוהים של מכונית דוהרת, ושהקריאה "לדחות את הנסיונות להגיע להסכם" באמת נובעת מבסיס אידיאולוגי מוצק. מתנחלי יש"ע פחות בטוחים ממני, ופחות אופטימיים (לשיטתם) מפריימן, והם פתחו במין קמפיין כזה של "בנה, ביבי, בנה" שנועד להמריץ את ביבי להמשיך ולהגביר את הבנייה בשטחים, מתוך ידיעה שזה לא ממש מסתדר עם משא ומתן מדיני.

אז אני באמת יכול להרגיע אותם. ביבי יבנה, ויבנה, ויבנה. ראשית, כי כל ממשלה ישראלית בין אם היא נושאת תג של "שמאל" ובין אם היא מתגדרת בכינוי "ימין" בנתה, ובנתה, ובנתה, וגם אם יש משהו שהטיפוס הזה למד מהקדנציה הראשונה שלו, זה לא להסתבך אתכם, ולא ליזום חלילה איזה יוזמה מדינית, כי אתם, אין לכם אלוהים, ובאמת יכולים להפיל את הממשלה שלו בשניות, על איזה פקאקטה חצי פעימה שמישהו חשב להגיד לנשיא בוושינגטון, או איזה "הקפאה" שבאמת אתם יודעים מה זה שווה.  

אז להתראות במלחמה הבאה! אני עושה "טוטו חזיתות", עם מי תהיה המלחמה ומי יהיו הצדדים. בין הפותרים נכונה יוגרלו 1,175 יחידות דיור חדשות בשטחים.