הבלוג של אבו אלמוג

נדירות הפעמים שאני מתרגש ממאמר. מהמאמר הזה התרגשתי. עבד אל לטיף אל מולחים, קצין בכיר בדימוס בצי הסעודי, מכה על חטא, ורואה באי ההכרה במדינת ישראל ב-1948, את החטא הקדמון, שהוביל את המזרח התיכון הערבי לשנים של רודנות, פיגור אחר העולם המערבי, וקפיאה על השמרים. אל מולחים, אמנם לא מונה את המשטר תחתיו הוא חי ברשימת הרודנויות המפגרות, אבל אני מוכן להתערב שעל כוס ויסקי, הרחק ממימיה הטריטוריאליים של סעודיה, יסכים שגם ארצו נכללת ברשימה זו.

ומה בכך? האם ישנו יקום אלטרנטיבי בו התקבלה משפחת סבי יחיאל, שעלה ב-1937 מפולין, והגיע לעפולה, על ידי השכנים הערבים בג'נין, בקבלת פנים חמה, בברכה, ברצון לבנות ביחד את העמק? יקום בו לא נאלץ סבי השני, יעקב נפתלי, לצאת ולהילחם על חייו ועל חיי משפחתו בירושלים הנצורה, במסע מדמם, שהותיר בו את רשמיו למשך שנים, בלחימה אורבנית קשה וכואבת, בה השטחים שהצליח צד מהצדדים הלוחמים להשתלט עליהם, אם זה בעיר העתיקה או בשכונת עין כרם, נותרו ריקים מאזרחים של הצד השני? יקום בו קיבלו מדינות ערב את הרך הנולד בתש"ח בברכה ולא בפלישה מזויינת? ומה בכך? מה שהיה היה, ואת הנעשה אין להשיב. הדם נשפך, דם רב במשך זמן רב, ותש"ח לא תחזור.

נזכרתי גם בכתבה שקראתי לפני זמן מה בידיעות אחרונות, על תנועה שאליה קשורה אמנית בשם יעל ברתנא, הקוראת לחזרת היהודים לפולין. ברתנא צילמה פעיל פוליטי בשם סלאבומיר שירקובסקי הנואם במרכז איצטדיון, וקורא לחזרתם של יהודי פולין - "כשעזבתם, שמחנו בסתר לבנו. אמרנו לעצמנו: סוף סוף נחיה בביתנו לבדנו, פולין לפולנים, בלי שאף אחד יטריד אותנו, ומאחר שעדיין לא היינו מאושרים, מדי פעם בפעם מצאנו יהודי וגירשנו אותו מפולין. אפילו כשהיה ברור שאיש מכם לא נותר, היו כאלה שעדיין מצאו וגירשו אתכם... כיום אנו מסתכלים בשעמום בפנינו הדומים אלה לאלה. ברחובות ובערים הגדולות אנחנו מחפשים זרים ומקשיבים בעניין לדיבורם. כן, כיום אנו יודעים שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחרים ואין יקרים לנו מכם! חזרו!".

אין לי כוונה לשוב לפולין, שכן אני נהנה מהטוב שבכל העולמות. חי כאן בגליל הירוק ונהנה מהשמש הישראלית, ונשוי לפולניה. אבל בכל אופן, קריאתו של שירקובסקי נגעה לליבי.

האם יימצא הפוליטיקאי הישראלי שירהיב עוז לעמוד במרכז איצטדיון ולקרוא כך לצאצאי הפליטים שגורשו ב-1948? כנראה שלא. אלו היו עסוקים השבוע בחקיקת "חוק הנכבה" הדמוקרטי, המפעיל סנקציה כלפי אזרחים שירצו לבטא את האמת הפשוטה הנאמרת בפוסט הזה - תקומתו ותשועתו של היישוב היהודי בארץ ישראל בתש"ח הייתה חורבנו ואסונו של העם הפלסטיני. נורא פשוט. ובאשר ל"זקוקים לאחרים ואין יקרים לנו מכם" אנו איננו זקוקים גם לאלו שהותרנו בקרבנו בתש"ח. אם אלו ירצו לבוא ולגור ביישובינו המשגשגים, הרי שנוכל לומר להם בפשטות שנוכחותם מפריעה למרקם החברתי שלנו, ולסלקם לטובת ראויים מהם, כך על פי חוק נוסף שחוקקו פוליטיקאינו השבוע. ומה ייעשה בעיר כצפת שאין בה ועדת קבלה? ויש בה מכללה המקבלת - מה לעשות שחוק הנומרוס קלאוזוס טרם נחקק, אבל אני בטוח שחכמי 'ישראל ביתנו' עובדים עליו -  גם ערבים? נשרוף את מכוניותיהם. שלא כשירקובסקי לנו טוב מאוד לראות בשעמום את פנינו הדומים אלה לאלה. שלא כעבד אל לטיף אל מולחים, איננו יכולים להכיר בכך שחלק ממה שנעשה ב-1948 היה שגוי. שנעשה גם עוול בתוך מעשה הבנייה האדיר. שניתן היה לעשות את הדברים אחרת.

יש להבדיל כאן בין שני דברים. בין רגש ובין מעשה. איני קורא ל"זכות השיבה" ואיני תומך בה. אני מבחין בין הסנטימנט ובין המעשה הפוליטי. אני סבור שמתן "זכות השיבה" כיום, אחרי שישים שנה, יהיה בו משום תיקון עוול בעוול. משזה נאמר, עלינו לפתוח את ליבנו לרחשי ליבם של שכנינו, להקשיב להם, ולהכיר באמת שלהם. לשמוע את קולם, להבין את תחושותיהם, ולהתחבר אליהם. זה יהיה צעד משמעותי לביסוס היחסים בין העמים על חילופי דברים ולא חילופי טילים. על שחיטת תינוקות ומטעני חבלה בתחנות אוטובוס מחד, וירי תלול מסלול לעבר מקורות הירי (נו, בקיצור, הרגנו השבוע שני ילדים בפצצת מרגמה, אבל באמת שזה לא היה בכוונה וביבי התנצל, וגם גנץ) מאידך.

אבל יש גם מעשה פוליטי שניתן לעשות - לנצל את ההזדמנות. מזה שבועות שאנחנו עומדים נפעמים (אני לפחות...) אל מול התנועה הדמוקרטית במדינות ערב. אל מול הרודנויות המושחתות המוחלפות, לאט אבל בטוח, בתנועות דמוקרטיות, עממיות. זו ההזדמנות להשיב לכאן את רוח תש"ח. להחזיר את 1948, לפחות בכל הנוגע לשכנינו במצרים, בלוב, בבחריין, בסעודיה, ועכשיו גם, לשמחתי הגדולה, בסוריה. אפשר לומר להם שהעויינות לישראל נוצלה על ידי שליטים מושחתים כדי לשמר את שלטונם. שהמצוקה הפלסטינית נוצלה כדי להכשיר כל עוול שנעשה לעמים הערבים בכל המרחב שבין טריפולי וטהרן. להראות לאנשים כעבד אל לטיף אל מולחים, שאכן ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. שמשטר דמוקרטי בסעודיה ובסוריה יכול להכיר ולדבר עם משטר דמוקרטי בישראל. לדבר - על הכל. שהעולם הערבי יכול להיות בזכות זה, כפי שכתב אל מולחם, יציב יותר, דמוקרטי יותר ומתקדם יותר. שכשם שבמשך שנים ניצלו מנהיגיהם את פחדם ושנאתם לישראל, ואת האהדה שלהם לעניין הפלסטיני, לבניית שלטון דיקטטורי וצבירת הון אישי, כך במשך שנים שימש הסכסוך הישראלי ערבי אצלנו כעלה תאנה לבניית חברה לא צודקת, בעלת פערים מהגדולים בעולם, מנצלת ומדכאת, הבנויה על עושק וכיבוש. אנחנו יכולים להחזיר את הכל לאחור, לפתוח בדיאלוג, לנסות ולתקן את הטעות ששגו בתש"ח המלך עבדאללה, המלך פרוק, המלך פייסל, ונשיא סוריה, ולבנות ביחד מרחב דמוקרטי, צודק, של שלום ושיתוף פעולה. לבוא אל התנועה העממית הדמוקרטית במצרים ובסוריה ביד מושטת לשלום. לתנועה הדמוקרטית בסוריה תהיה לנו גם מתנה נאה, פיקדון המוחזק אצלנו מזה כארבעים וארבע שנים. נדוניה לכלה הדמוקרטית והנאה.

אבל בשביל זה צריך דמוקרטיה אצלנו. וככל ששכנינו מתקדמים לשם כך אנו מתרחקים. "חוק הנכבה" ו"חוק ועדות הקבלה" קירבו אותנו למקום לא טוב, אבל הם רק הסנונית הראשונה. חשיפת אורח החיים הברלוסקוני משהו (טוב, לא ברלוסקוני. אני מבין שעל הבונגה בונגה הוא היה משלם בעצמו) של ראש ממשלתנו גם כן הראתה עד כמה אנו רחוקים מסטנדרטים של דמוקרטיה ושוויון, ומתקרבים למצרים הפארוקית. כתב האישום הצפוי כנגד העיתונאי האמיץ אורי בלאו גם הוא סטנדרט חדש בנוגע לחופש הדיבור וחופש העיתונות. כשיגיע היום ובו נראה לצידנו, מצפון, סוריה דמוקרטית, חופשית, נהיה שקועים בעצמנו במי האפסיים של שנאת האחר, הכיבוש, והנהנתנות מכדי לנצל את ההזדמנות ההיסטורית.