די הזדעזעתי לשמוע על הרצח אתמול. לא הופתעתי. בניגוד לכמה מחברי בשמאל הרדיקלי, אני לא אוחז בדעה שהפלסטינים הם קדושים וכל מעשיהם מוצדקים אם מראש ואם בדיעבד. ייתכן שאשם בכך חינוכי השלילי ביחידה של חיל האיסוף הקרבי (מודיעין שדה). נקודת התצפית שניתנה לי - זה מה שהייתי עושה, מתצפת - גרמה לי להסיק מסקנות לגבי שני הצדדים. מזלי הטוב שלח אותי במבצע חומת מגן לבית לחם ולא לג'נין. שם ראיתי את ההתנהגות של הגיבורים הפלסטינים בכנסיית המולד. את הדרך בה התייחסו לאנשים שלא מעורבים בסכסוך שנקלעו לכנסייה, את הדרך בה התייחסו לאחד המקומות הקדושים ביותר בעולם. לא ממש מחזיק מהם. דרך אגב, כל העניין נגמר כשהם מקבלים אזרחות סולידית של האיחוד האירופי ומיושבים בגבעה ירוקה באירלנד, ואני חזרתי הבייתה בלי שום אזרחות ובלי שום צ'ופרים. פייר? לא ממש. אז בניגוד לטלי פחימות של העולם, אם זה פלסטיני ומחזיק רובה, זה לא חבר שלי, מצטער. ומסתבר שהכלל הזה תפס גם לגבי ג'וליאנו מר.
אבל גם המסקנה השנייה - איזה רוצחים, נושכים את היד המאכילה אותם, אין עם מי לדבר וכו' אינה נכונה. המדובר בסכסוך, בו קמו קבוצות קיצוניות, עם תרבות של קבוצה קיצונית, והרצחניות בשוליים זה משהו שלא זר גם לנו. בואו נראה, למשל, כמה זמן יחזיק פלסטיני שינסה לייסד תיאטרון לילדי יצהר, תפוח או איתמר. לא הייתי רושם לו פוליסת ביטוח, למרות שמאוד נרגעתי ממאמרו של מאיר ברטלר בטמקא שאת הנקמה על הרצח ביצהר צריך להשאיר לידי צה"ל (עוד דוגמה נפלאה לשיקול הדעת של הטמקאים. הם שוברים שיאים בזמן האחרון).
בקיצור - במאמצים לעשות שלום עם הגורמים השפויים בחברה הפלסטינית יש להמשיך, וביתר שאת. בלי חלוצים ופורצי דרך כג'וליאנו מר המאמצים האלה יהיו קשים יותר. יהי זכרו ברוך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
