הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג הזה, כידוע, הוקם כדי לתעד את תהליך כתיבת התזה. בינתיים הוא עוסק בכך רק בשוליים. מכיוון שלא כתבתי כאן הרבה זמן (שלושה ימים!) אז אני מדווח כאן לראשונה משדה הקרב.

חמישים עמודים ראשונים נכתבו בתנופה אדירה באוגוסט 2010. אחרי כן החלפתי עם המנחה ג.ל. (איזה מתוק! איזה חמוד! איזה מאמי!) כמה טיוטות, ומתי שהוא בנובמבר לקחתי הפסקה. התחלתי וסיימתי לתרגם ספר מאנגלית (עוד לא מצאתי מישהו שממש יפרסם את זה. אבל זה קלאסיקה! זה סינקלייר לואיס!) סיימתי כתיבה ועריכה של ספר חדש (רוח צפונית. אמור לצאת בנובמבר 2011 אי"ה), כתבתי כאן ממש כמה מאות פוסטים, כתבתי מיליונת'לפים שטויות בוויקיפדיה. אני באמצע של רומן הזומבים העברי הגדול, סיפור מסע המתרחש בין עפולה לקיבוץ לוטם, במרחב המאוכלס... כן... בזומבים! יש לי גם ספר ילדים בקנה. לתזה לא הצלחתי לחזור.

זה לא שלא התיישבתי אחת לשבוע, אבל לא יצא כלום. בשלב מסויים כל הניירות התפזרו וקלסר נאבד. לא זכרתי מה ג.ל. ביקש ממני ומה הייתי צריך לעשות. האלה הבטיחה לי שתביא לי מאמרים מהחברה שלה באוניברסיטת חיפה. האלה גמרה לעבוד אצלי וכבר חודשיים לא ראיתי אותה. הכל נראה כזה חסר תכלית. פתאום זה לא מעניין. פתאום בורדייה הוא סתם צפרדעון, וגראמשי זה שם של מסעדת פסטה מתחכמת בנווה צדק שנפתחת ונסגרת תוך יומיים. זה לא רייטר'ס בלוק. ברוך השם זה עוד לא היה אצלי. אני מגיל אפס כמו משהו שמישהו פתח את הסוויץ' ולא הצליח לסגור. לוחצים על כפתור ויוצאות מילים עד שלוחצים עליו שוב. מי שגילה את זה (כמו ענבר מהוועדה) מצליח לסחוט אצלי לפי דרישה - אני נכנע בדרך כלל ב-SMS השלישי - שירים לאירועים משפחתיים, או לישיבות חגיגיות, לחילופי גברי של מנהלים, וכיוצא בזה כל מיני מקאמות ופואמות, שאנשים ממש מתגלגלים מתחת לשולחן בצחוק או בבכי לפי העניין. (דרשות לבר מצווה... סתם רעיון לעסק. לגלגל עם אורית וכרמית. הלאה). זה פשוט שהצלחתי לכתוב בכמויות כל דבר ועניין חוץ מהתזה. ואז הצצתי בלוח הזמנים וראיתי שאני צריך להעביר למנחים עד אוגוסט 2011 ורציתי לבכות.

אז ביום שאחרי ליל הסדר קמתי, ופתאום מצאתי את הקלסר שנעלם (עם הקלסרים של שילה מתקופת רומן ז. מעניין איך זה הגיע לשם), והכל זרם ונבע. חמישה עשר עמודים שלשום. אתמול לא כל כך כי הייתי בעבודה ואחרי כן לא התחשק לי, אבל עוד עשרה עמודים היום, וביזבזתי חצי יום בצפת ואת כל אחרי הצהריים בסח'נין. זה נראה כל כך בר השגה פתאום! זה יקרה. זה כמו הסתערות. כמו במלחמת העולם נגד הנאצים בסרטים הרוסיים הישנים בשחור לבן. כמו ארבה. כמו רוח סערה. חמישים וארבע מילים בדקה בהקלדה עיוורת. בלי לעצור, אל היעד! אל המטרה! זה רודינה! זה לנינה! זה סטאלינה! (סלחו לי אם טעיתי. את הסרט הזה ראיתי די מזמן.)

הידעתם?

שמעון שטרית היה שר הדתות הלא דתי הראשון ב-1995. הוא הצליח להעביר בספיד את חוק הקבורה החילונית. הסדר העדות הדתיות לא זז מילימטר.

חוק הסכמים לנשיאת עוברים כולל סעיף לפיו החוק אינו פוגע בדיני איסור והיתר לנישואים וגירושים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת בשנתון הסטטיסטי רק נתונים הנלקחים מבתי הדין הדתיים. אין סטטיסטיקה רשמית הנלקחת ממרשם האוכלוסין לעניין הנישואים והגירושים. ניתן לסמוך על מרשם האוכלוסין, על פי הלמ"ס, בעניין מספר הלידות והפטירות, אך לא בעניין הנישואים והגירושים.

סתם שלושה הבזקים משדה הקרב. עוד מעט יגיעו הפרשים בדהירה קלה. בורדייה משמאל, גראמשי משמאלו. לוסטיק מאגף משמאל. הידד!