הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הקודם לא היה משהו, נכון? זו הייתה נבירה חסרת טעם בהיסטוריה אנגלית לא ממש מעניינת, קופצת מעניין לעניין ולא קוהרנטית. גם הקטע הקיצוני של עריפת מלכים זה לא משהו שרוצים לקרוא ביום שהנסיך המאמי במדים האדומים המצחיקים האלה מתחתן עם החתיכה וכל הילדים המתוקים האלה שרים בקתדרלה. למרות שאני לא היחיד שמרגיש את הסנטימנט הזה, ומשטרת לונדון עצרה שלושים אנשים שהחזיקו בגיליוטינה גדולה, סתם ליתר הזהירות. אבל זה מה שבא לי לכתוב.

לפני כמה שבועות כתבתי משהו על ביבי ותביעת הדיבה שלו, ומישהו זריז הפנה לשם מטוקבק שהיה אחד הראשונים לכתבה ב"הארץ". זה הביא לי חמש מאות קוראים חדשים, שלפחות אחד מהם עשה מינוי, אבל גם התלונן על הפער בין העיצוב הפקאצי משהו והתוכן משובב הנפש העמוק והרציני. אז דבר ראשון מאז אני עושה מאמצים להוריד את התוכן לרמה של העיצוב. אבל ברצינות, היה לי רעיון לנטוש את הבלוג הזה, לעבור לוורדפרס, ולפתוח בלוג פוליטי רציני, לכתוב משהו משמעותי אחת לשבועיים שלושה ולא קישקוש אחת ליומיים. ובקיצור להיות כמו אלילי גורביץ' את בוגוסלבסקי, רק יותר מוצלח. ופייר, אם אחותי כבר התחתנה עם מתנחל, אז הוא גם לומד עיצוב אתרים, ואני יכול בצורה זו או אחרת להוציא ממנו איזה עיצובוש לבלוגוש, שגם יקדם את מטרות השמאל, וייתן גם למשפחה שלהם (מתנחלים וכל זה, אבל משפחה, ובוא נאמר את האמת, במשפחה שלי ספציפית יש מקרים הרבה יותר קשים) נקודות בהאג אם אי פעם עניין ההתנחלויות יגיע לדיון. ז"א - אני מתנחל וכל זה, אבל תראו איזה אתר שמאלני עיצבתי. זו גם הגנה בימינו הטרופים. אקרא לבלוג באיזה שם מגניב, חשבתי על "אזרח של כוכב הפפריקה" על שם השיר האהוב עלי, אעשה איזה תעלול של יחסי ציבור שמאוד יחשוף אותי, ואתברג כבורג מפתח בין בלוגי השמאל הסהרורי באשר הוא, במקום להיות כאן בלוג בוטיק שמגיע לאותם 20 איש.

אז זהו שזה לא יקרה, אלא אם כן יהיה כאן בטוקבקים קונסנזוס גורף שזה צריך לקרות, וגם אז לא בטוח, כי אני רוצה להמשיך ולהתעסק בעניינים שהם לא ממש פוליטיים לפעמים, לא ממש ברורים לפעמים, לפעמים משעממים רצח, אבל זה מה שיש לי בראש. בלוג הוא בעצם יומן רשת. אז אני חייב להכניס תכנים אישיים מדי פעם, אחרת הם ממשיכים לזמזם לי בראש. זו גם הזדמנות לקבל משוב לכמה מהאמיתות שאני רואה כמובנות מאליהן, וגם לתעד את פועלי למען הדורות הבאים. אני רואה את הנינים חופרים בארכיון הדיגיטלי... טוב. בקיצור, אני רוצה להמשיך לכתוב מה שבא לי, וזו למשל דוגמה -

לפני כמה ימים ראיתי עם ש' את הסרט של אילנה דיין על רצח השופט עדי אזר ז"ל. ש' היא מין בנאדם כזה שמבלה את כל היום בלשבת עם שוטרים ולפתור איתם תעלומות רצח, ואחרי כן מגיעה הביתה, ונרגעת מול הטלוויזיה בלראות שוטרים פותרים תעלומות רצח. אז ראינו את אילנה דיין, למרות שאני לא ממש סובל אותה. התכנית הביאה סיפור די עצוב על זה שאיזה אסיר עולם הגה רעיון מעולה שישלח חבר שלו לרצוח שופט, ואז יספר מי רצח את השופט ויקלו לו בעונש. מסוג הרעיונות שאתה אומר לעצמך, איך מישהו לא חשב על זה קודם! אז חבל על כל מי שהיה מעורב בעניין הזה, על השופט אזר שלפני שנרצח כתב מה זה ספר מעניין על רשלנות רפואית, ועל דייוויד ויינר ז"ל, שעשה לי רע מאוד לראות את החקירה שלו בטלוויזיה, ואני בטוח שהשוטר שחקר היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, וזה מה שטראגי בכל העניין. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שלפי הסרט השופט אזר נבחר להירצח רק בגלל שהשם שלו היה ראשון ברשימה אלפביתית של שופטים.

אלמוג נולדה בפברואר 1997. השם הפרטי שלה נסגר שנים מראש כתנאי מקדים פחות או יותר לנישואים (אל תשאלו איזה רעיונות היו לי בעניין...) אבל שם המשפחה היה נתון למיקוח. ש' שתחייה, שמרה על שם משפחתה (כאן אנחנו בנורא זהירות מהגוגל, אז שם משפחתה מתחיל בע' ולצורכי הפוסט הזה נאמר שהוא 'עופר') כך שהילדה הייתה יכולה להקרא "אמיר - עופר" או "עופר - אמיר". אני טענתי שאסור, אבל אסור, לקרוא לילד בשם משפחה שמתחיל בא', כי אז הוא תמיד ראשון בכל דבר, ושום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. ש' גיחכה, אבל קיבלה את הרעיון. ואלמוג נקראת בשם "עופר-אמיר". האמת היא שאז עוד לא חשבתי שהדבר היחיד שיכול לצאת מילדה עם שם משפחה כפול זה עורכת דין, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. בקיצור, חצי שנה אחרי כן, נבחרת אוסטרליה למכביה התרסקה על הגשר לתוך הירקון והתזה שלי הוכחה באופן אמפירי, חד וחלק. (נבחרת אוסטריה עברה שם לפניה, אבל מסתבר שהאוסטרלים התייחסו ליהודים שלהם הרבה יותר טוב מהאוסטרים, וכנראה שיש שם הרבה יותר יהודים, אז נבחרת אוסטריה הייתה רק איזה שלושה אנשים שלא מוטטו את הגשר, אבל נבחרת אוסטרליה הגיעה בכוחות מתוגברים והצליחו למוטט את הגשר).

עוד שתי דוגמאות מסמרות שיער - כשהייתי בטירונות תותחנים, הוציאו שני חבר'ה שמתחילים בא' מהתור של אלה שמקבלים את הנשק, ובעוד שכולם קיבלו גלילון מקוצר (הנשק המעולה והכי מאמי שיש בכלל, אורגזמה של נשק. משהו שעוד לא היה כמותו, וחבל שהיום אין.) לקחו אותנו ונתנו לנו גליל ארוך רק בגלל שהיו צריכים להיות שניים בכל מחלקה עם גליל, והיינו ראשונים ברשימה. אז ביליתי את הטירונות עם נשק שהיה הרבה יותר ארוך, כבד ומסורבל, ממה שקיבלו חברי למחלקה, ותאמינו לי שגם ככה זה לא היה קל. גם אם היו נותנים לי שם מיקרו עוזי עדיין בוחן בר-אור היה גדול עלי בכמה עשרות מספרים, וגם המסעות האלה עם האלונקה, וירי אחרי מאמץ. לא יודע איך שרדתי את זה. לא משנה. אבל המטאטא עם הדורגלים שהסתובבתי איתו לא  ממש עזר. הוא אמור להיות יותר מדוייק בגלל הקנה הארוך והיציבות שנותן הדורגל. אבל זה מה זה התבזבז עלי. סתם עוד כמה קילוגרמים על הגב. והרגשתי כל גרם.

ועוד דוגמה - בין כיתה י' לכיתה יב' למדתי עם בחור נחמד ששם משפחתו אלבז. מדי שנה היתה המחנכת נכנסת לכיתה עם הרשימה השמית, וממנה את אלבז לתורן. התורנות נמשכה כל השנה עד השנה הבאה. אלבז, שחלק מהחבר'ה קראו לו "באז" בילה שלוש שנים כתורן, כשמי שהיה אחריו היה אחד, אמיר, שתורו מעולם לא הגיע ומעולם לא נגע בגיר או במטלית! ואפילו כתבנו שיר, לפי המנגינה של "חי" של עופרה חזה שרץ אז חזק באירוויזיון - (מילים ג' אמיר, א' שץ, ש' הר-שלום (פרידברג). לחן - אבי טולידאנו). השיר היה כה מוצלח שגם עכשיו, עשרים ושבע שנים לאחר שנכתב, הוא חי בזכרוני.

"קוראים לי באז

אני תורן

ושתי ידי צמודות למטאטא

אני שוטף

ומנגב

ואת עבודתי אני אוהב

קוראים לי באז, אני צועק -

טוב שלא אבדה עוד המטלית

באז באז באז

כן אני תורן

בכיתה של אירית

מנקה ת'לוח

ומביא גירים."

טוב. עד כאן זכרונות מהילדות המאושרת, והטירונות. בשביל זה יש את הבלוג הזה. אז מי שיש לו אמירה בנוגע לשמות המשפחה של הילדים שלו - הזהרו מהאות א'! היא מקוללת.

אסיים בשיר ממש נחמד. כתבתי כאן פעם על שנטל בהקשר של כוכב הפפריקה. אז זהו שהזכרתי אותו שוב למעלה, והוא בחור ממש נחמד ונולד בדיוק חודש ושבוע לפני! ותראו לאן הוא הגיע ולאן אני הגעתי! אז אני לא אביא לכאן עוד פעם את הפפריקה כי זה מוגזם, אז זה משהו אחר באותו רעיון וקליפ ממש נחמד, וגם הבחורה שם שאוכלת גלידה היא בסדר גמור ועונה על כל התנאים במפרט התיאורטי. דיסקו דיסקו פרטיזני!