הבלוג של אבו אלמוג

טוב, זה הפוסט האחרון האחרון להשבוע. מחר אני באוניברסיטה. יום חמישי בזאר בבית ספר יסודי משגב. יום שישי ירושלים. יום שבת מוקדש בדרך כלל לכתיבת התזה. ובאמת יש לי מה להגיד. אז זה יום אחרי יום, אבל אז יהיה חופש של כמה ימים ותוכלו לקרוא דברים אחרים כמו דוסטוייבסקי או את הנאום של ביבי בקונגרס או משהו.

אז יש תכנית בידור חדשה שנקראת "נבחרת הבידור של ישראל". יש לה פרומואים בערוץ 10 שבני משפחתי מקדישים לו לפחות שלוש שעות בשבוע ב"הישרדות", וגם 88FM משדרים את הפרומו הזה בלי סוף בפירסומות שלהם. התכנית עצמה לא נראית לי גליק גדול, ותסלחו לי. היא עולה לאוויר עוד שעה, ואולי זה הדבר הכי מצחיק מאז אנ'לא יודע - לני ברוס או משהו, אבל לי זה נראה כמו עוד חיקוי של בין לאדן, ועוד מישהו צוחק על אבו מאזן, ועוד גבר משחק אישה וצוחק על דנה אינטרנשיונל, עם איזה מבטא לא ברור, ותסלחי לי אם נולדת אישה, אבל בפרומו הזה את נראית נורא גבר. בקיצור, משהו שכבר כל כך שחוק, עד שלפני שעלה על המסך יש לי תחושה של די, וקבס, וכבר היינו וראינו. אבל מה שהיה מיוחד בפרומו הזה, ומאוד בולט דווקא בגירסה לרדיו הוא שהוא לווה במנגינה שהייתי יכול להישבע שהיא הנושא מתוך "מעוף הואלקיריות" של ואגנר.

טוב. בואו נוריד מהשולחן את הטענה שזה לא ואגנר. בטמקא החבר'ה מערוץ 10 טוענים שזה קטע שנקרא "ולהאלה" של איזה מלחין בריאן בורוס. אז ככה. יכול להיות ש"ולהאלה" של בורוס היא יצירה עצמאית, ארוכה ומורכבת, אבל כמה השניות שנלקחו והוכנסו לפירסומת של ערוץ 10 מזכירות מאוד מאוד את "הואלקיריות", ואני חושב שמי שלקח דווקא את הקטע הזה מהיצירה של בורוס ידע בדיוק מה הוא עושה. אני די בטוח שגם בורוס עצמו שאל מואגנר לא מעט ביצירה שלו, ואולי אפילו במודע (התקליט בו מופיעה היצירה נקרא 'Killing the Classics"). יכול להיות שכתב הומאז'. יכול להיות שסתם ציטט. זה לגיטימי. אתמול שמעתי קטע מ-א-מ-ם של הדורס בהופעה חיה בפילדלפיה. ביצוע ל"לייט מיי פייר" באורך של חמש עשרה דקות, כאשר מנגינת האורגן והגיטרה המוכרת כל כך מתפתחת הרבה מעבר לביצוע השלוש וחצי הדקות המוכר, ולשלוש או ארבע שניות הופכת פתאום ל"My Favorite Things" מתוך "צלילי המוזיקה". אז זו בדיחה לא רעה של מוריסון זצ"ל ומנזרק יבדל"א. אבל אם מישהו ייקח רק את הקטע הזה וישתיל אותו באיזה מקום, אי אפשר יהיה לטעון שזה לא צלילי המוזיקה. בטמקא, גם מוזיקולוגים רציניים כמו יהואש הירשברג ומיכל זמורה כהן זיהו בפרומו את המוטיב הואגנרי. מי שלקח את הקטע הזה מבורוס ידע מה הוא עושה ומה הוא רוצה.

ומה רע בכך בעצם? לא מה שחושבים. אין לי בעייה עם שמיעת ואגנר והשמעתו בציבור. יש לי בעייה עם צנזורה. יש לי בעייה עם לאומנים קטנים וצעקנים. אין לי בעייה עם ואגנר. אני רואה בעצמי חלק מהתרבות המערבית על הטוב והרע שבה. אז ואגנר הוא חלק מה-DNA שלי. וגם אנשים, מתועבים לא פחות, כמו לואי פרדינן סלין. מי שלא מכיר את זה, מי שלא שמע, שלא קרא, שלא ראה, הוא לא בן תרבות. חסר לו משהו. אי אפשר להבין את התרבות של המאה ה-19 בלי להכיר את ואגנר. אי אפשר להכיר את ואגנר בלי לשמוע אותו או להשמיע אותו. זה הכל. אני חושב שהתקדמנו מאוד משנות החמישים בהן הלכו ושברו את ידו של הכנר יאשה חפץ שהעז לנגן את השיקוץ המשומם, ועד היום, כשמשמיעים את הפרומו בערוץ מסחרי כל היום וכל הלילה. אני חושב שזה סימן לנורמליות. אני אוהב חברה נורמלית.

ובכל אופן איפה הבעייה? יש בעייה. ואפילו חמורה יותר מבעיית ואגנר. הקטע המסוים הזה "מעוף הואלקיריות" הפך לאייקון פופ בזכות כמה דקות ב"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. המנגינה מושמעת על ידי קולונל קילגור המטורף ברמקולים שמורכבים על מסוקי התקיפה שמשמידים את הכפר הוויטנאמי האומלל. ואז הוא נוחת ונושא את הנאום של "אני אוהב את הריח של נפאלם בבוקר... מריח כמו ניצחון." יש כאן אמירה מדהימה שמחברת את המיתוס העתיק של הואלקיריות, עם ואגנר, ועם כל הדברים הרעים שעשו מאז עם המוזיקה של ואגנר, ולוקחת אותם לדרום מזרח אסיה. זו אמירה תרבותית רב רובדית ורב שכבתית, רבת עוצמה, שמחברת את הכישרון האדיר של ואגנר, עם הכישרון האדיר לא פחות של קופולה, עם ההיסטוריה המדממת של וייטנאם, וכשרון המשחק של רוברט דובאל. בהקשר הנכון, הסצינה הזו היא מכה בבטן. כל פריים מהרגע שמרטין שין עולה על המסוק, ועד הרגע שהם עוזבים את המקום עם הספינה, כולל הסצינה המהממת של היער העולה באש פצצות הנפאלם, הוא בית ספר לקולנוע, פקולטה ללימודי תרבות, ופצע מוגלתי שלא נסגר מאז. ראיתי את הסרט עשרות פעמים בכמה גירסאות שונות. "גירסת הבמאי" הארוכה יותר היא ארכנית ודברנית ודי מעצבנת. אבל כל פריים, כל שוט, שהוסיפו להסתערות על הכפר, שווה את כל הדקות שמרטין שין מקשקש בצרפתית בהמשך. לב המאפליה. והפסקול של זה הוא ואגנר. לא יכול להיות אחרת. אז יש לנו אמירה, ויש לנו הקשר, והכל אומר משהו, אבל באמת.

אבל מאז קרו לקטע הזה כל מיני דברים רעים. משתמשים בו או בחלקים ממנו או במקטעים המוכרים שלו או באיזכורים שלו או ציטוטים שלו או מה שלא יהיה בכל כך הרבה הקשרים שהמשמעות נאבדה ונשחקה עד דק. לפעמים בפירסומות, לפעמים בסרטים קומיים כשהנבל הגרמני עומד להגיע, או כשהנבל סתם עומד להגיע, או כשיש איזה קטע של אקשן, או אלוהים יודע מה. והשיא, באמת השיא, זה השימוש בפרומו של "נבחרת הבידור".

מה הם רצו להגיד שם? מה הקשר לואגנר, לואלקיריות, להיטלר, לניטשה, לוייטנאם, לרוברט דובאל, לגוטנדמרונג, לפסטיבל ביירוית,  לאלוהים יודע מה? אני לא חושב שיוצרי הפרומו רצו שהצופים שלהם יחשבו על אף אחד מהמושגים האלה (רשימה של כמה דברים ראשונים שעולים לי בראש כשאני שומע את הקטע הזה) כי זה אשקרה כבד, ואת התכנית שלהם צריך לראות ולצחוק ולהנות ולקנות את מה שמופיע בפירסומות. הם פשוט שמו קטע שנשמע מוכר, ושיש בו איזה תנופה ודינאמיקה (ואגנר, טוב - בורוס, תגידו מה שתגידו עליהם, יודעים לכתוב קטעים דינאמיים. זה לא האופרות האיטלקיות האלה שנרדמים באמצע). בודריאר קרא לזה סימולקרה. מסמן ללא מסומן. העתק ללא מקור. קלישאה שחדלה לייצג את המציאות והפכה למציאות עצמה. אבל כמו כל קלישאה היא נבובה, חלולה, חסרת משמעות. טשטוש מוחלט בין האמת לשקר. בין המציאות לייצוג המציאות. בין אכרם הנייה האמיתי לשחקן המייצג אותו. זה טוב? לא חושב.

יאללה. חפרתי מספיק (אני מנסה להתחבר לאלמוג). אולי זו תכנית נורא מצחיקה? אולי היא תכניס את 'ארץ נהדרת' לכיס הקטן? תנו להם צ'אנס. לי יש מחר אוניברסיטה אז אני הולך לבשל ארוחת ערב ואחר כך לקרוא קצת את ג'ון רולס או משהו. יאללה ביי.