הבלוג של אבו אלמוג

אל תאמינו לכל מה שכתוב בעיתונים. היה סבבה.

הלכתי עם אלמוג לראות את בוב דילן. הערב התחיל לא משהו כי הגענו נורא מוקדם, חיכינו קרוב לשעה עד שהתחילו הופעות החימום ונורא השתעממנו. על אסף אבידן אני מעדיף שלא לדבר, כי אני מבין שמדובר במשהו מאוד איכותי שאני פשוט לא יורד לעמקו. את ריקי לי ג'ונס אני דווקא מכיר, ומעדיף את החבר שלה טום וייטס. נתנה שלושה שירים, די תקועים באייטיז (עוד נחזור לזה), כולל הלהיט שלה "'צ'אק אי'ז אין לאב". סימנו וי ועברנו הלאה.

ואז עלה דילן על הבמה. אני מבין שאת ההופעות של דילן אפשר לחלק לשתיים. אלה שבהן הוא עומד עם הגב אל הקהל וממלמל לעצמו שירים שאף אחד לא מכיר, ואלה שבהן הוא שר את כל הלהיטים הגדולים, יורד לקהל ומחלק צ'פחות, ואחרי כן מסיים ב"התקווה". בהופעה הראשונה שלו בישראל, ב-87' לא הייתי כי הייתי בסדיר ותקוע באיזה מקום בלבנון ולא יצא. והיא הייתה, כך הבנתי, מהסוג הראשון. ההופעה שלו בפסטיבל הבירה ב-93', הייתה מהסוג השני, ושם כבר הייתי, אבל ממרחק של 18 שנים מה שאני זוכר זה את הופעת החימום של אהוד בנאי שהתעלה פחות או יותר לרמה של מי שעלה לבמה אחריו.

אז הערב התחיל עם כל הסימנים שהולך להיות ערב מהסוג הראשון. הוא עלה עם הלהקה, ואחרי שהכרוז הכריז על בואו של "המשורר הלוחם, אבי תרבות הנגד של שנות השישים" או משהו כזה, התחיל ישר לשיר. המקומות שלנו (לא הלכתי על המקומות הכי זולים של ה-250 ש"ח, כי בכל אופן בוב דילן ולא רציתי שיחשוב שאני קמצן, אז קניתי כרטיס למקומות השניים הכי זולים של ה-350 ש"ח) היו קצת רחוקים, ומסכי הווידאו הזערוריים הראו להקה, כשבצד ימין, ליד הקלידים (!?) עומד בנאדם עם כובע לבן, וחליפה שחורה עם פס כסף במכנסיים. בניגוד להקפדתם של עורכי הווידאו להתמקד בכל תו בפניו של אסף אבידן (אל תיקח את זה ללב אבל גם בסגנון השירה וגם במראה החיצוני אתה נורא פוליאנה פרנק, ותדע לך שאני באמת אוהב אותה), הם לא התמקדו באף אחד מהנמצאים על הבמה, ושידרו רוב הזמן (בהדרנים המסך קרס) שידור די סטטי של מה שקורה על הבמה, מרחוק.

אז אם אתה מנותק ממה שקורה על הבמה ויזואלית, הדרך היחידה להתחבר זו דרך המוזיקה, וכאן זה עבד יופי. הוא התחיל בשיר שלא היכרתי, "Gonna Change My Way of Thinking" וחשבתי שהערב די אבוד, אבל אז התחילו הצלילים היפים והמוכרים של "Its All Over Baby Blue", והרגשתי את הבעיטה וידעתי שהולך להיות גדול.

פיסקה על מילות קישור. באתי לראות את דילן. לא למופע של דני סנדרסון (שגם הוא סבבה, ויצא לי לראות אותו כמה פעמים ומאוד נהניתי).  לא צריך מערכונים ומילות קישור. צריך מוזיקה. אם האיש על הבמה נותן לי מוזיקה, אני לא צריך שהוא יסביר לי אותה. אם הוא רוצה שהקשר בינינו יהיה דרך המוזיקה והטקסטים של השירים, אני מכבד את הרצון הזה ומבין אותו. זה דורש קצת יותר מאמץ ממני. אני מוכן להשקיע את המאמץ הזה. זה שווה לי. ריקי לי הקפידה להגיד שלוש פעמים בהופעה של שתי דקות כמה היא שמחה להיות כאן. זה לא שינה את זה שכל השירים שלה נשמעים כמו אותו שיר, שבאמת כבר שמענו ונמאס.

אז מבחינה מוזיקלית היה ענק. אני לא דילנולוג גדול, וגם לא מוזיקאי. אהבתי את הלהקה. היא נתנה צליל קצת מיושן, של סווינג כזה משנות החמישים, ורוק'נרול מאוד בסיסי. דילן עצמו החליף בין גיטרה ומפוחית וקלידים. אבל זה בכלל לא העניין. זה הרקע. מה שתופס אותי תמיד אצל דילן זה הקול, וההגשה. והוא לא היה מנותק. נראה שהוא נהנה, הוא נתן את כל הלהיטים הישנים, והגיש אותם כמו שצריך.

כמו שצריך זה לא תמיד כמו שהוא הקליט אותם לפני ארבעים שנה. מספיק לי לשמוע את ההתלהבות ב"Highway 61",  את האימה ב"גשם חזק עומד ליפול" ואת הבוז בכל פעם שהוא אומר "Do Ya?" ב"בלדה לאיש רזה". אני נחשף לפרשנות אישית של כותב ומבצע מהדרגה הראשונה לשירים שהפכו לקלאסיקה, לדברים חדשים שלא שמעתי, לדגשים אחרים, להגשה אחרת. זה עדיף על לשמוע את השיר בגירסות הישנות והדי לעוסות. "בלואינ' אין דה ווינד" שסיים את המופע היה שיר חדש לחלוטין, וכך גם שמעתי אותו, כמו בפעם הראשונה. אז זה היה משהו שונה לגמרי מההמנון הפיסניקי שכבר הפך לקלישאה מזמן. דילן שבר את הקלישאה. הקהל שישב לידי לא ממש אהב את זה, ושר את הגירסה המוכרת. אבל לי זו הייתה תגלית, וזה היה שווה את כל הערב. אמנים גדולים באמת עובדים כך. לו ריד, למשל. ומי יתווכח עם בוב דילן ולו ריד?

אם היו מכינים רשימה של עשרה שירי דילן שאני רוצה לשמוע, רובם נמצאו בערב הזה. כולל האהוב עלי מאוד באופן אישי "Tangled up in Blue", וכל הקלאסיקות. אם מישהו שמע בגל"צ אנשים שמתלוננים שהם לא מכירים את השירים, אז ההדרנים היו "Like a Rolling Stone", "All alone the Watchtower" וכאמור "בלואינ' אין דה ווינד". רק ההדרנים היו שווים את כל ההופעה, וכאמור, ההופעה עצמה הייתה מעולה.

ואלמוג? היא די נדבקה מההתלהבות שלי. בדרך אמרה לי שהיא חושבת שהיא לא תכיר אף שיר, ונורא תשתעמם. אז היא הכירה להערכתי 5 שירים מתוך ה-16 ששרו, שזה לא רע לילדה בת 14 שגדלה על גלגלצ וערוץ הילדים. את "גשם כבד" הכירה כמובן מהאודישן של מאיה רוטמן בכוכב נולד, שזה בסדר גמור אם זו הדלת לדילן. ממה שאני טוחן לה באוזן בנסיעות באוטו היא די אוהבת את "כביש 61" ו"מגדל השמירה", ונהנתה לשמוע גם את הביצוע הדילני בהופעה החיה. אני ממש שמח שההופעה הגדולה הראשונה שהיא ראתה היא של דילן. אני בטוח שיצאה עם זה בחוויה חיובית. לא שאני אמצא בMP-4 שלה עכשיו את "מותה הבודד של האטי קרול" וסביר להניח שכל מיני אדם לווינים וכאלה ימשיכו לשלוט שם, אבל אני רוצה להאמין שננטע שם איזה נטע שיצמח בעתיד, אחרי שהאדם לווינים לא ייראו כל כך חתיכים, והיא תחפש משהו עם יותר משמעות, ותחזור לדילן באופן טבעי.

וחוץ מזה, אמרתי לה, עכשיו כל החיים שלה, כשתשמע ביצוע ל"בלואינ' אין דה ווינד" באודישנים לאמריקן איידול, או באיזה להקה של בני עשרה שוברי לבבות, תוכל להגיד, "שמעתי את דילן עושה את זה באיצטדיון רמת גן, ואין מה להשוות."