הבלוג של אבו אלמוג

הייתי אתמול במסיבת סיום כיתה ד' של פלג. זו הייתה מסיבה משותפת לכיתות ג' - ד' ובסך הכל השתתפו 12 כיתות. בדרך כלל האירועים האלה הם סיוט, ולא איכפת לי להגיד את זה. הילד שלך הוא כוכב אמיתי, וכל מילה שיוצאת מפיו היא אוצר שצריך לתעד ולשמור לנצח, אבל יתר מאתיים הילדים הם די משעממים, וגם כשרון הנגינה והמשחק בגיל 10 דורש עוד פיתוח בדרך כלל, כך שיוצא שמשתעממים שלוש שעות בשביל דקה שהילד מופיע.

ההצגה עצמה הייתה משהו די מבולבל מבחינה אידיאולוגית ופילוסופית. זה נפתח בהצגה של אנשים מתרבויות שונות ומשפות שונות (עברית, רוסית, רומנית, ערבית, אנגלית) שכל אחד אמר משהו בשפה שלו, ואז היה שיר כמה כיף להיות שונה, ואיך שונה זה שווה. וואלה נכון! הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים שהם תוצר של פעילות של ועדות קליטה, שהפרופיל הסוציו אקונומי שלהם זהה באופן מדוייק עד הספרה השלישית שלאחר הנקודה. מישהו 'שונה' לא היה שם. אז זו צביעות לא קטנה, אבל אם מלמדים את הילדים שיש אנשים 'שונים' (שלא ייצא להם לעולם לראות) ושצריך להתייחס אליהם כמו שצריך, זו כבר התחלה טובה. אחרי כן זה עבר לזה שכולם שונים, אבל כדי להבין זה את זה צריך לדבר אותה שפה, ולכן התחילה סקירה די הזויה של פועלו של אליעזר בן יהודה (שהיה נוכח שם מהתחלה, ובאמת התפלאתי למה לילד עם החליפה והעניבה קוראים כל הזמן אליעזר) ובמסגרתה התחפש הילד שלי לחרדי, כולל כיפה, חולצה לבנה ופיאות, והסביר לאליעזר בן יהודה שעברית זו שפת הקודש ואסור לדבר בה. ואחרי כן היו כל מיני שירים ומקהלה. אז יצא שבאמת הילד שלי היה על הבמה בערך דקה, והמחזה נמשך... ים זמן.

ש' היא בנאדם טוב מיסודו. בעינויים אי אפשר להוציא ממנה מילה רעה על מישהו. אבל אני משפיע עליה לרעה, וגם היה מאוד משעמם. אז בילינו את רוב ההצגה כשאנחנו מרכלים על כל מיני אנשים, ואני אומר עליהם דברים איומים ונוראים וש' לא מאמינה שהם יוצאים מפי. והשיא היה כשדיברנו על איזה אירוע מאוס שהוזמנו אליו ונורא לא בא לנו להגיע, וסיכמנו בינינו שהתירוץ יהיה שהסמורים שאנחנו מגדלים הגיעו לפירקם, ובדיוק בתאריך הזה הם צריכים לעבור את טקס הקידוח המסורתי, וכבר הזמנו את המקדחות המיוחדות. האמת היא שהיו בשיחה הזו עוד כמה דברים נוראים. כמו למשל שהקולות שמשמיעה התזמורת של הילדים שנגנו בכלי הקשה מאולתרים דומים למישהו שמנסה לכוון מנוע מקולקל של טרקטור (חוץ מפלג שהפליא בנגינה שמימית במשולש), ועוד רכילויות על חברים ליישוב וחברים למקצוע וכל זה. דרך אגב, אתה / את יודעים שהכוונה לא אליכם. לאירוע שלכם באמת היינו שמחים להגיע אבל לא הסתדר, ואתם אנשים כל כך נפלאים שאפילו אם היינו רוצים לרכל עליכם לא היינו יכולים.

ואז זאת שישבה לידנו וצילמה כל הזמן עם מצלמה אמרה לנו שבאמת אם אנחנו יכולים להמשיך את השיחה הזאת אחר כך, כי הילד שלה שר והיא רוצה שהשירה שלו תוקלט. אז שאלתי אותה, די בתדהמה, אם הדבר הזה שהיא מחזיקה מקליט, והיא ענתה שכל השיחה שלנו מהתחלת הערב מוקלטת וזה היה מאוד מעניין. מייד אמרתי שאני מכחיש כל מה שנאמר, אבל אחרי כן שתקתי. עד סוף הערב. אני שותק גם עכשיו.

אני נשבע שהדבר הזה שהיא החזיקה היה דומה למצלמה. זה לא נראה כמו מצלמת וידאו או משהו מקליט קול. זה נראה כמו מצלמת סטילס, עם עדשה גדולה שהיא כל הזמן שיחקה איתה.  

אין יותר פרטיות. באף מקום. אנחנו חיים במציאות שבה כשאדם יוצא מד' אמות של הבית הפרטי שלו (וגם שם זה לא תמיד בטוח) הוא צריך לצאת מנקודת הנחה שכל מה שהוא אומר ועושה מוקלט ושכל אחד יכול לשמוע. זה שכל צעד שלנו מונצח על ידי חברות הסלולר, שיכולות לדעת בכל רגע נתון איפה אנחנו, וגם לתת את המידע הזה למשטרה או לכל גורם אחר שמבקש צו, זה דבר ידוע, ומכיוון שאני לא עבריין ואין לי מה להסתיר, אני משלים עם זה בתמורה לכל היתרונות שנשיאת טלפון נייד נותנת לי (אנגרי בירדז). אותו דבר לגבי גוגל ופייסבוק. שיודעים עלי קצת יותר מדי, ואלוהים יודע מה הם עושים עם זה. אבל כאן לא עשיתי שום דבר. לא רכשתי טלפון נייד, לא חיפשתי במנוע חיפוש מידע, לא העליתי תמונה לרשת חברתית. כלום. ישבתי ודיברתי עם ש' בטקס סיום כיתה ד' של הבן שלנו. זהו. האם אני צריך להניח מראש שהשיחה הזו תוקלט?

כן. וזה ממש חבל. אני בנאדם שדי אוהב את הפרטיות שלו. ובטח ש' עוד הרבה יותר ממני. די מזמן הגעתי למסקנה שכל מה שאני עושה ברשת משאיר שובל אלקטרוני, וברגע שמייל או תגובה כלשהי יוצאים ממני זה אבוד לנצח ואי אפשר להחזיר. לכן דברים ממש פרטיים לא עולים לרשת. בשום צורה. לא מייל ולא צ'ט ולא כלום. אם יש לי משהו ממש פרטי להגיד למישהו אני ניגש אליו ואומר לו את זה. עכשיו מסתבר שזה לא מספיק.

הייתי מסיים במחשבה איך הליברליזם פיתח מנגנוני פיקוח ומעקב גרועים בהרבה מאלו של המדינות הטוטליטריות, אבל פוקו חשב את זה לפני.