הבלוג של אבו אלמוג

אמנון ז'קונט הוא חבר שלי בפייסבוק. וגם בחיים אני חושב. אני ברצינות חושב שהמדובר במאסטר בכתיבה, ואדם חכם שכדאי להקשיב למה שהוא אומר, אבל זו רק דעתי. הוא מקפיד להפציץ בפייסבוק פעם פעמיים ביום עם תובנות לא מאוד ארוכות, ומכיוון שיש הרבה אנשים שחושבים כמוני שכדאי להקשיב לו, זה הפך למעין מוסד, במה של דעות. הצעתי לו להפוך את זה לבלוג, והוא ענה שהוא לא יכול לעמוד במחוייבות של המסגרת הבלוגאית לכתוב בפרקי זמן קבועים. אז דבר ראשון, כמוני, הבנאדם מאוד פורה - שלא לומר מכור למדיום - ועוד לא עבר יום שלא קיבלנו בפייסבוק פוסט קצר או ארוך, ושנית, אני לא רואה את ההבדל בין בלוג לבין פייסבוק לעניין הבעת דעות מבחינת המחוייבות, חוץ מזה שהפייסבוק לדעתי נועד לצרכים קצת אחרים כמו לספר לעולם מה קורה איתך, או ששיחקת אמפיירס ואלייס ונגמרה לך האנרגיה. בקיצור, אז הוא כתב משהו על קעקועים, ורציתי לענות, אבל היו 154 (הוא כנראה פחות בררן ממני בכמות החברים שלו) שהקדימו אותי. אז אני כותב כאן.

אמנון כתב:

"בנות,
שתקתי המון זמן, אבל קשה לי להתאפק: הקיץ בשיאו ואני רואה המון קעקועים על ירכיים חטובות או על מחשוף מרשים. אבל הזמן עובר, אתן יודעות, ואני תוהה אם חשבתן איך ייראו קעקועים כאלה על ירך עמוסה צלוליטיס או על שד נפול. המדהים של היום הוא הפאתטי של העתיד...
אז למה אתן עושות לעצמכן את זה? אתן יפות גם בלי שתשחיתו את עורכן לנצח."

אז קעקועים זה יפה. העור הוא ספר. הקמטים מספרים סיפור, הכתמים מספרים סיפור, הצלקות מספרות סיפור. אפשר למלא את הספר הזה בתוכן משלך, לא רק בתוכן שהזמן כפה עליך, וזה כל היופי בקעקועים.

קעקוע יפה ייראה יפה על ירך בת 20 ועל ירך בת 40 ועל ירך בת 60. בכל פעם הוא יספר סיפור אחר. שונה קצת. על בת ה-20 הוא יספר על דימוי עצמי, ורצונות לעתיד, וחלומות. על בת ה-40 הוא יספר על אישיות, ועל בשלות ועל הגשמה. על בת ה-60 הוא יספר על זכרונות, ואולי על אהבה נצחית, ועוד הרבה דברים.

עלי יש שני קעקועים שמספרים לי מי הייתי ומה רציתי בגיל 37 ומי הייתי ומה רציתי בגיל 42. הקעקוע השני משלב זכרון ילדות שלי ביחד עם העדפה אומנותית ואסתטית וכמעט ואינו אומר דבר לאיש מלבדי. אני מצטער שהתחלתי את הקריירה שלי כמקועקע בגיל 37. הייתי צריך להתחיל מוקדם יותר, בהרבה. אבל הייתי צריך לפרוץ הרבה חומות, והרבה מוסכמות, וגם דעה לא נכונה מהסוג שאמנון הביע, ואת הפחד מהמחט שהוא גם גורם. הלוואי והייתי יכול להנציח כך קטעים של עצמי בגילאים קודמים. מעניין אותי מה הייתי מקעקע בגיל 20, ובגיל 35 ובגיל 30. אני רוצה לדעת מה ארצה לקעקע בעתיד.

אני פחות או יותר יודע מה יהיה הקעקוע הבא שלי ומתי. זה יהיה משהו מאוד נדוש. יום השנה ה-20 לנישואי מתקרב. ובהקשר הזה אני יכול גם לספר עד כמה אני אוהב את הקעקועים על ש', ועד כמה אני מתרגש לפעמים לראות אותם, ועד כמה הם מייפים אותה. אז מי שמכיר אותה יודע שתיאורי זוועה נוסח "ירך עמוסת צלוליטיס" לא תופסים לגביה, אבל עד כמה שהיא יפה, הקעקועים הופכים אותה ליפה יותר. במיוחד למי שיודע לקרוא אותם, כמוני.

ואם אתה רוצה, אמנון, עוד לא מאוחר מדי. שלי המקעקע האישי שלי (קוראים לו שלי, למי שלא הבין את המשפט) ברח' הרצל בחיפה שנקרא גם TATART הוא מותק של בחור, ומאוד מיומן עם המחט, וגם היה איתי בצבא, אל תתבייש להרים טלפון...