הבלוג של אבו אלמוג

היום הייתי בתלֿאביב באיזה עניין. אז העניין התחיל בשש וחצי בערב, ובערך בשלוש וחצי הגעתי לאוהלי המחאה, והייתי שם שלוש שעות, ואני נרגש ונרעש. הכל שם כמו שצריך להיות. נקי, ומסודר, ולא אלים, והססמאות יפות, והאנשים יפים, וזה פחות או יותר הדבר הכי יפה שראיתי קורה במדינה ב-43 שנות חיי.

אין לי הרבה מה להגיד פרט לזה שמי שמפיץ את השקר המתועב שהמדובר ב"אנרכיסטים מקצועים" או אנ'לא יודע מה, לא יודע מהחיים שלו. הוא רק צריך ללכת למקום, מקום די מרכזי בארץ, בערך קילומטר של אוהלים לאורך הרחוב הכי מרכזי במדינה, ולהתרשם בעצמו כמו שאני התרשמתי. אז כן, שמעתי אתמול את אדלשטיין, וקראתי את ישראל היום, וגם פה קראתי, וגם שם, והיה סרטון בפייסבוק שהציג את הפנים שלהם בלוויית איזה משפט מרשיע. זו ערכה סרט (או שלא ערכה?) עבור הקרן החדשה, וזה, לא תאמינו, וזה ציטוט אמיתי "עשה לייק בפייסבוק לכל ארגון שמאל. תבדקו". אז במילה אחת - בולשיט. אין ארגון שמאל בעולם או בישראל שהיה יכול להרים כזה דבר. זה כל כך כאוטי, מצד אחד, עם כל מיני ססמאות סותרות (אבל רובן, הלב שלהם בצד הנכון, שאצל בני אדם הוא תמיד צד שמאל), וכל מיני אירגונים כאלה ואחרים, ואנשים כאלה ואחרים, ותמונה של צ'ה ליד תמונה של הדלאי למה, ולידם יושבים נח-נחים ומנגנים בגיטרה, ובאמת אני נפעם ונרגש, ואין מילים.

הראייה הזו הקונספירטיבית, יש בה משהו מאוד לניניסטי. לנין אף פעם לא סמך על הפועלים שיתקוממו בעצמם. הוא ייחד לאינטלקטואלים את התפקיד של האוונגרד המהפכני שיוביל אותם. ומכאן צמחה ראייה קונספירטיבית, אחרי המהפכה, שראתה בכל אינטלקטואל סכנה, וראתה התארגנויות בורגניות / קונטר רבולוציונריות / טרוצקיסטיות בכל פינה שבה היו שלושה אנשים שלשניים מהם יש משקפיים. אז גם גדולי הקפיטליסטים שלנו קיבלו את הראייה הלניניסטית הזו. המעמד הבינוני אינו מסוגל, לדעתם, להתקומם בעצמו. מישהו חייב להיות האוונגרד האינטלקטואלי שיוביל אותו בכחש לזרועות התמנון המרקסיסטי האדום. אז מחפשים ומוצאים שזו ערכה או לא ערכה סרט, ומגיעים לחפש לייקים, ואם אין לייקים אז סתם מחפשים התבטאות שנרשמה בין מאות ואלפי פוסטים שכל אחד מאיתנו מוציא ברשת, והנה התיוג - "אנרכיסט", "קומוניסט" או סתם "פעיל שמאל". אז חבר'ה. המדוכאים הישראלים לא צריכים את האוונגרד האינטלקטואלי שיוביל אותם. למדוכא הישראלי יש תואר שני. הוא מסוגל להסתכל בעצמו מסביבו ולהסיק מסקנות. הוא לא צריך בשביל זה את הקרן החדשה.

אז הלכתי בין האוהלים, וראיתי אנשים מהממים. וראיתי דברים יפים. ואז פגשתי מישהי שלא ראיתי אולי עשר שנים (אבל היא חברה שלי בפייסבוק). קוראים לה רוויטל, והיא מנהיגה את אחד המאבקים הכי צודקים שם בשדרה, את מחאת הילדים המיוחדים. היא לא אנרכיסטית, ולא קומוניסטית, ולא שום דבר מהסוג הזה. היא אישה עצמאית וחזקה ומשכילה, שגילתה שבמדינת ישראל שהתפרקה ממדינת הרווחה ומהערכים של הסולידריות החברתית, זה לא מספיק להיות עצמאי וחזק ומשכיל כשנולד ילד קצת שונה, ושמי שרוצה לחיות חיי משפחה סבירים, כשנולד ילד כזה, לא יקבל בלי מאבק בלתי נפסק את התמיכה שהוא זקוק לה. אז היא יצאה למאבק, ואפשר לפגוש אותה שם ברוטשילד פינת (היאוש) בר אילן, כמו שאומרים השלטים, למרות שאיך שאני מכיר את רוויטל, היאוש זה הדבר האחרון שהיא משדרת. אז אם מישהו מסוגל להביט לה בפנים, ולהמשיך לספר סיפורים על 'שמאל' ו'קומוניסטים', אז בבקשה. יולי אדלשטיין, אתה מוזמן. אז רוויטל, אני שם קישור לפוסט הזה גם מהפייסבוק. אני נורא מעריץ את המאבק שלך, ומאחל לך בהצלחה. ומי שעוד לא היה שם ברוטשילד, שיעזוב הכל ויילך לשם. העולם נראה אחרי כן לגמרי אחרת. הוא נראה טוב יותר ויפה יותר, עם הרבה יותר תקווה.

אז הנה תמונה שלי (עם הקרחת, מימין) ושל רוויטל במאהל המחאה. בואו בהמוניכם. ותביאו גם בקבוקים עם מים קרים...