הבלוג של אבו אלמוג

אחת לכמה זמן זה קורה. אני מציץ בסטטיסטיקות של כמה אנשים נכנסו לבלוג, ורואה שבשעתיים האחרונות נכנסו 500 איש. זאת אומרת בדרך כלל שהפוסט האחרון הגיע למומלצים. כשהפוסט הוא משהו תמים, כמו מחשבות שלי על איך הנדריקס מוציא תקליטים אחרי המוות, אז זה כמעט נסבל, ומחמיא אפילו. אבל כשזה פוליטי, והאחרון יצא לא רק פוליטי אלא גם שמאלני להחריד, ודווקא בעיתוי שנופלים טילים על באר שבע, אז זה מאבק של 48 שעות, בכל מיני אנשים שאני לא מכיר, ולא מי יודע מה אוהבים אותי ואת הכתיבה שלי. אז כל מיני אנשים מגיעים, וקוראים, חלק נשארים כמנויים, וחלק לא חוזרים לכאן יותר. הסיבוב הנוכחי כלל כאלפיים איש שבאו וקראו וזה נחמד. אבל אני כמו הבחורה הזו שרוצה שיאהבו אותה באמת, לא בגלל הכסף שלה. אז הדרך הטובה ביותר להשאיר רק את אלו שאוהבים אותי באמת, ולהעיף לעזאזל את המתלהמים הפוליטיים היא לתת פוסט קשה, מוזר, לא מובן, מביך, פילוסופי. ואני מה זה טוב בזה! קוראי הקבועים - אתם יודעים כבר למה לצפות. טוקבקיסטים - אתם עומדים להיפגש עם ז'יז'אק, ניטשה ושקלאר. שובו ל-YNET. קורא אקראי. זהו הגום ג'אבאר של בית אבו אלמוג. אם שרדת את המבחן הזה תוכל לסבול הכל (ואם הכרת את המושג "גום ג'אבאר" אתה גם יכול להמשיך לקרוא הלאה בביטחון יחסי.), אני חושב שאתה יכול לעשות מינוי, אם אתה רוצה לקבל ממני מייל אחת ליומיים או משהו כזה. אז הנה זה בא -

עשרת הכתבים הפילוסופיים, הפילוסופיים למחצה, ואלה שהם בסביבה, שהם חובה לכל אדם משכיל, מעוררים השראה, ובכלל מאממים.

* יובל שטייניץ - הזמנה לפילוסופיה. באמת! שכה אני אחייה! השטייניץ הזה הוא ממש בסדר כשמגיעים לפילוסופיה בסיסית. לא ששאר הכתבים שלו לא בולשיט, ובאמת הייתי דוחף לו את הטיל המדעי הלוגי אתם יודעים לאיפה. אבל הספר הזה הוא ממש חמוד. קניתי אותו כשהייתי חייל, והוא נורא סידר לי את הראש בקשר למי היה לפני מי ומי אמר מה ברמה של האם הסופיסטים קדמו לסוקרטים ולאיזה אסכולה שייך דקארט. אחרי כן הלוויתי אותו למאיר ג', ולא ראיתי אותו יותר. מתי שהוא קניתי את "עץ הדעת" ונורא התאכזבתי, כי כשהוא לא ברמה של קורס מבוא הוא מקשקש כאלה שטויות שחבל"ז. אחרי כן הוא נהיה מין ביביסט כזה מאוס, ואז יחסינו הידרדרו ועכשיו אני נורא שונא אותו. 

* מוריס קורנפורת' - פילוסופיה מודרנית. אל תחפשו את הספר הזה. אני חושב שהעותק היחיד נמצא אצלי ביד. קניתי אותו בתגא או משהו כזה כשהייתי חייל, והוא גם כן ספר בסיסי שפחות או יותר סוקר נושאים של מטריאליזם ואמפיריציזם ברמה שלא קשה להבין. קורנפורת' הוא מטריאליסט דיאלקטי מרקסיסטי מהסוג הנוקשה, אבל אני אוהב כאלה, והוא משמש משקל נגד להשפעתו של שטייניץ האידיאליסט (בפילוסופיה, חברים, בפילוסופיה) המאוס. זה ספר משנות הארבעים שיצא בהוצאת הקיבוץ הארצי כשמרקס עוד שיחק אצלהם תפקיד. הסיפור הוא שאחרי שקניתי אותו נסעתי באוטובוס מתל אביב לירושלים וקראתי אותו ולידי התיישב בנאדם מה זה זקן, אולי בן ארבעים, ונורא התמוגג מזה שקראתי את הספר. התחלנו לדבר על פילוסופיה והסתבר שהבנאדם פילוסוף, לא פחות. הוא סיפר לי קצת על קורנפורת', ואמר לי שאם זה מעניין אותי אני צריך לקרוא עוד כמה, ובמיוחד את קאדוול, שמת נורא צעיר בבריגדות הבינלאומיות, וכותב על אותם דברים רק יותר מעניין. אחרי כן הוא שאל אותי אם אני רוצה ללמוד פילוסופיה, אז אמרתי לו שאני רוצה להירשם למשפטים, כי זה לי יותר מעשי. הוא אמר שאפשר לחיות חיים טובים גם באקדמיה בתור פילוסוף, אבל קצת פיקפקתי בזה, כי בשורה תחתונה הבנאדם נסע מתל אביב לירושלים באוטובוס. הסוף ידוע. נרשמתי למשפטים, ואני עובד כעורך דין ומרוויח ימבה כסף ונורא מאושר במה שאני עושה. הייתי מת לתפוס עם הבחור הזה עוד כמה מילים, אבל זה נגמר בזה שאפילו לא שאלתי לשמו, ועד היום אין לי מושג מי זה היה. אם זה היה אליהו הנביא, אז הוא לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך.

* ז'אן ז'אק רוסו - האמנה החברתית - אני מת על רוסו, והוא נורא מתוק וכל זה. הספר הזה הוא מין סיפרון כזה קטן שגנבתי מאמא של ש'. היא לא יודעת על קיומו של הבלוג הזה, וגם יש לי הרגשה שהיא לא חיפשה אותו מי יודע מה. טוב, קראתי גם את טלמון, וכל הנושא של 'הרצון הכללי' באמת מריח מהגיליוטינה והגולאג והגסטאפו וכל הדברים הלא נחמדים שמתחילים משום מה בג', אבל איך אפשר לא לאהוב ספר שמתחיל במילים "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים"?

* פרידריך ניטשה - כה אמר זרתוסטרא - אני קורא את ניטשה ולא על ניטשה. וזה בסדר כי הטקסט הוא נהדר. ספרות במיטבה. רוח האדם בגדולתה וכל זה. הפרשנות רק מקלקלת. הוא נורא מעניין, ניטשה. לא תמיד אני מבין אותו, אבל לפעמים אנחנו באותו ראש. עראק עוזר מאוד בקטע הזה. אל תנסו בבית - זה מסוכן. כשהייתי בקורס מש"קים הסתובבתי עם תרגום מאוד עבה של "הרצון לעוצמה" או משהו כזה לאנגלית. אני זוכר ששמתי אותו במקום בולט במסדר המפקד, רק כדי לראות מה המפקד יגיד עליו. במשך חמש דקות הבחור נאבק עם ההגייה של המילה NIETZSCHE, ואז הניח את הספר ואותי לנפשנו. זה לא שיצאתי שבת כי היו לי המון כוכבים שליליים מכל מיני אירועים אחרים, והייתי צריך להישאר בכל מקרה, גם אם אעבור את המסדר בצורה המבריקה שאכן עברתי, אבל זה היה משעשע ועובדה שכמה עשרות שנים אחרי אני עוד זוכר את זה. כה אמר זרתוסטרא הוא ספר ממש טוב, ואלדד, תגידו מה שתגידו, פשיסט וכל זה, עברית הוא ידע כוסאומו. הבלוג הזה והפוסט הזה במיוחד הם משהו כזה - "וזרתוסטרא רץ ורץ ולא מצא עוד איש. ולבדו היה, ושוב ושוב את עצמו מצא וגמע את בדידותו והתענג עליה והרהר בדברים טובים."

* דגלאס הופשטטר - גדל, אשר, באך - לא ממש פילוסופיה, אבל ספר די דגול, ובאמת משהו שכל אדם צריך לקרוא. אין לזה ולא יהיה לזה תרגום לעברית. קראתי את זה בגיל 20 בערך (כמו חצי מהספרים ברשימה הזו) ואני זוכר את עצמי יושב ונהנה מהבריזה מהים בשקיף אל חרדון בשקיעה וקורא את זה. אז לא נגעתי בזה כבר עשרים שנה בערך, כי הספר שהיה לי נורא התפרק והייתי צריך לזרוק אותו מתי שהוא כשעברתי דירה לצפון אחרי האוניברסיטה, אבל הספר הזה נורא השפיע עלי, ועד היום אפשר למצוא כל מיני הדים שלו בכל מיני דברים שאני כותב או עושה, כמו האיזכורים של הג'אברווקי ב'עפולה, רח' האופרה' או הקעקוע שעל רגלי הימנית.

* סלבוי ז'יז'ק- מטריקס. ז'יז'ק הוא מהגיבורים של הבלוג הזה, וזה אחד הספרים הכי מתוקים שלו. מין פיצוץ כזה של רעיונות שלא קשורים לכלום, חלקם מובנים וחלקם לא מובנים, שאתה פשוט עומד נדהם ומנסה לספוג כמה שיותר. יש לזה איזה קשר רופף ללאקאן, אבל לאקאן עצמו הוא כל כך משעמם ולא מובן ומתחכם, והדבר הזה כל כך ישיר ומרתק ומרגש. גם קראתי איפשהוא שאין להשיג את הספר הזה, ויש לי בבית עותק ממש במצב טוב, ואני נורא גאה בזה. מי שרוצה להתחיל בז'יז'אק יכול להתחיל בדיוק כאן. אני התחלתי במקום קצת אחר, עם "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", אבל זו נקודת התחלה טובה בהרבה. ז'יז'ק הוא האחראי הישיר לזה שהתחלתי ללמוד תואר שני. לא היה משהו פילוסופי שהייתי יכול להרשם אליו עם התואר הראשון שלי במשפטים עם ממוצע 75 (נורא זרקתי בתואר הראשון), אז נרשמתי ל'דמוקרטיה רב תחומי' וגם הייתי צריך לעשות כל מיני השלמות מאוסות. אני לא מצטער כי זה היה תואר מרתק. היום יש להם תואר בלימודי תרבות, ושם סלבוי בטח משחק תפקיד יותר משמעותי, ואולי... אם יהיה לי זמן וכסף...

* פרויד - פשר החלומות - זה לא ממש פילוסופיה, אבל אם כבר הזכרנו את לאקאן אז זה האנטיתיזה ללאקאן. אני לא יודע איך זה בתור מדע, וחושד שזה גיבובי שטויות, אבל בתור מסה על החשיבה האנושית אין שני לפרויד. אני אוהב את הכתיבה שלו, ודי מתחבר אליו בכל מיני דברים באופן אישי. אז אני מת על 'משה האיש ואמונת הייחוד' ועל 'פסיכופתולוגיה בחיי היום יום' אבל פשר החלומות הוא האהוב עלי ביותר, ואני גם משתמש בו לפעמים לפתור את החלומות שלי, ומגיע לתובנות מאוד מעניינות. היה לי ניתוח אחד כזה כאן בבלוג אם מישהו זוכר. 

* ג'ון סטיוארט מיל - על החירות - כל הזמן קראתי 'על', ובתואר הקורס על הליברליזם של אמירה גלבלום (האלילה. מת עליה. באמת!) פחות או יותר הכריח אותי לקרוא את המקור. אז אני לא מתחבר אליו ברמה האידיאולוגית, כי הוא פחות מדי סוציאליסט לטעמי, אבל אף אחד לא מושלם, וזה טקסט חמוד, ובכל אופן נכנס לרשימה הזו כי יש כבוד.

* פייר בורדייה - שאלות בסוציולוגיה - עוד אחד שהוא לא ממש פילוסוף, ועוד כוכב של התואר שלי שנפגשתי איתו לאחרונה. לא למדתי אותו באופן מסודר אבל קראתי המון, והוא נורא מסדר את הראש איך להסתכל על העולם. הכתיבה שלו, בניגוד לכל הצפרדעונים האחרים מסוגו, נורא ברורה ומרתקת, ואפילו בנאדם כמוני יכול להבין. אליל, בורדייה, אליל.

* ג'ודית שקלאר - ליברליזם של פחד - לא ספר, אלא מאמר של מישהי שלא כל כך שמעו עליה, אבל זה אחד הגילויים הגדולים שגילה לי התואר. זה היה מאמר רשות בקורס "דת ומדינה - היבטים פילוסופיים". ומאז כל פעם שאני רוצה להזכיר לעצמי למה אני, כסוציאל דמוקרט, בעד חירויות אדם בסיסיות ועד כמה אני בעדן, אני ניגש למאמר הזה. שקלאר כותבת יפה, ונורא התחברתי אליה. אז אם יצא מהפוסט הזה שתחפשו את המאמר הזה ותקראו אותו אז הרווחתם. 

אז זה עד כאן. לא היה כאן את הקפיטל של מרקס כי הוא משעמם טיכו וגם התרגום גרוע. ולא היו כאן עוד כל מיני דברים שאפשר לחשוב שניתן יהיה למצוא כאן, אבל אם הצלחתי להעיף מכאן את הטוקבקיסטים ולחזור לשגרה - זה יהא שכרי.