הבלוג של אבו אלמוג

חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה הם אנשים שמכירים אותי מכל מיני מקומות. הקשר הווירטואלי שיש עם רבים מהם הוא דרך הפייסבוק, לאחרונה גוגל פלוס, וידי רבה גם בטוויטר. יש לי ארבעה עשר עוקבים, ואין לי מושג למה. אז כל האנשים האלה יודעים שאני די ברקיע השביעי כי פירסמתי מאמר ב"זמנים" שנקרא "עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקאית", וזו הפעם הראשונה שמשהו פרי עטי מתפרסם בכתב עת מדעי ממש עם ביקורת עמיתים. ידעתם שזה יגיע גם לכאן, נכון? כי כשיש לי משהו להשוויץ בו אני לא מתבייש. אני גם יפה כמלאך האל.

המאמר עצמו הוא די מעניין, אני חושב, אם אני יכול להעיד על עיסתי. הוא התחיל בעבודה סמינריונית שנוסחה כמו כתב אישום נגד אמריקה, האפל פאיי של סבתא ג'מיימה, ודגל הכוכבים והפסים, ואז ש' עברה וניכשה ממנה את הפיסקאות המתלהמות מדי, ואחרי כן הייתי צריך לצמצם ל-7,000 מילה, וגם הייתה עריכה מקצועית של "זמנים". אז מי שמחפש את הרטוריקה האבו אלמוגית הידועה לא ימצא אותה שם. גם הביטויים "מאמם", "מדאים ממש" ו"סבבה" לא נכנסו לשם, למרות תדירותם בפוסטים שלי, מה שאומר שהרבה יותר כיף לכתוב בבלוג, אבל הרבה יותר מרגש לכתוב ב"זמנים".

אני חייב תודה לד"ר אמירה גלבלום, וגם כתבתי לה את זה במייל, ואמירה - אם גיגול עצמי (כולם חוטאים בזה מדי פעם...) מביא אותך לכאן אז עוד פעם תודה. היא לימדה את הקורס על הליברליזם, שהיה פחות או יותר כמעט הכי מעניין בתואר (אני לא רוצה לקבוע מסמרות. בכל אופן זה היה קורס מאמם, מדאים ממש וסבבה), ואחרי שנדלקתי על הנושא גם כתבתי שם סמינריון, ואז אמירה הציעה שאהפוך אותו למאמר ב"זמנים" וגם שידכה אותי למערכת שם. מה שכן, יש להם רשימת המתנה מאוד ארוכה לפירסום, והם מצאו גם שהמאמר מתאים לגיליון מיוחד שעוסק בארצות הברית, אז חיכיתי די הרבה זמן, והיה שווה לחכות, כי אין כמו לראות את המאמר עם כל התמונות שהם מצאו, ועם העריכה המקצועית, והשם שלי לצד שמות אחרים, והאגו בשמיים... 

טוב, אני לא ממש מצפה שתרכשו את כתב העת, למרות שזה שווה כי יש בו מאמר מה זה מאמם, אז אני אתן תקציר מנהלים - במהלך שמונת העשורים הראשונים של המאה ה-20 עוקרו בכפייה 65,000 איש בארה"ב שסווגו כ"רפי מוחין". זה התאפשר בעקבות פסק דין מ-1927 של השופט אוליבר וונדל הולמס, שאיפשר למוסד בווירג'יניה בהנהלת אחד, ד"ר בל, לעקר בכפייה בחורה בשם קארי באק שאובחנה על ידי בל דנן כ"רפת מוחין". יש כאן סיפור די עצוב, כי כמובן שבאק לא הייתה רפת מוחין ולא בטיח, אלא עבדה אצל קרוב משפחה שאנס אותה והכניס אותה להריון, ורצה לוודא שזה לא יקרה שוב, והאנשים הטובים במוסד לרפי שכל בווירג'יניה עתרו בשמה לבית המשפט העליון, כדי לקבל פסק דין שמאפשר לעקר אותה.

עיקרו של המאמר הוא בשאלה, איך התאפשר כל הדבר הזה במדינה בה "זכויות הפרט" במובן הליברלי, המצמצם את התערבות המדינה למינימום, והנה מתאפשרת חדירה גסה לתחום האינטימי ביותר של הפרט? אז אני לא אחזור כאן על כל הניתוח. כמובן שזה מסתדר עם משטרים שמראש חיבבו את הרעיון של 'הנדסה חברתית' כמו הנאצים, שהייתה שם תכנית עיקור כפוי של 'בלתי כשירים' שהפכה לאחר מכן לתכנית הרג, ולהבדיל, הסוציאל דמוקרטים בשבדיה, שהפעילו תכנית עיקור נרחבת בעקבות רעיונות לא מי יודע מה מבושלים עד הסוף של הזוג מירדאל, והמירדאל הנקבה ממש קיבלה פרס נובל לשלום - המירדאל הזכר קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם האייק. אבל אני מראה במאמר שזה מסתדר יופי גם עם ליברליזם, יוזמה חופשית, שוק פרטי וכל זה. רוצים לדעת איך? תקראו את המאמר...

לפני כמה שבועות כתבתי על 'חוק החרם' שהוא הפרטה של האידיאולוגיה. המחוקק הישראלי חשב שזה מאוד לא יפה להחרים את ההתנחלויות, אבל לא הפך את זה לעבירה פלילית אלא השאיר את זה ליוזמה הפרטית של האזרחים. אז גם כאן יש הפרטה של האידיאולוגיה, והמעקרים למיניהם עיקרו לרוב באופן פרטי. פסק הדין של הולמס לא נקרא "באק נ. וירג'יניה", אלא "באק נ. בל". גופים פרטיים בעולם ליברלי מופרט. מופרט עד אבסורד. לא צריך בשביל זה אפילו 'ניאו ליברליזם'. ליברליזם ישן וטוב מספיק, כנראה. לקארי באק הוא הספיק.

המסקנה האישית שלי, ואני לא כותב אותה במאמר, היא שבאמת, ההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' לא מגנה מכלום. היא לא מגנה אפילו מחדירה גסה לתחום הפרט, נוסח מה שעשו לקארי באק האומללה ולעוד עשרות אלפי 'רפי מוחין' כמותה, שזה בדיוק מה שההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' צריכה להגן מפניו. האמת היא שכמו שהראיתי למעלה גם הסוציאל דמוקרטים לא הבריקו בקטע הזה בדיוק. אז מה עושים?

רולס - איך חזרנו אליו בדיוק? - לא נורא - כותב על 'שיווי משקל רפלקטיבי'. שאם מיישמים את עקרונות הצדק שלו, והולכים צעד צעד עד הסוף, ואז כשמרימים את מסך הבערות יוצאת לנו פתאום חברת עבדים, או חברה שיש בה את 'הסדר העדה הדתית', אז צריך פשוט לעשות פריש מיש ולהתחיל מהתחלה עד שיוצא משהו סביר. את זה צריך לעשות תמיד, לא רק בהקשר של 'מסך הבערות' של רולס. האדם הסביר צריך תמיד לבחון את הדעות שלו, ולנסות לקחת אותן עד הסוף. אם הוא מגיע לאושוויץ, לגולאג, או למיטת הניתוחים של ד"ר בל במוסד לרפי שכל בווירג'יניה, אז הגיע הזמן לבדוק מה לא בסדר ולהתחיל מהתחלה. צריך לעבוד עם שכל ישר, ו"מן דעלך שניא לחברך אל תעביד" כמצפן.

טוב, יש לנו מהפכה על הראש, וצעדת המיליון עוד כמה ימים. יש קשר. בסך הכל ראינו ש"היד הנעלמה" לא עובדת. שכלכלת השוק החופשי מבטיחה יתרונות שלא מתקיימים, ושצריך לחשוב מהתחלה. גם סולידריות הולך. החבר'ה היקים הגרמנים שהביאו לכאן את האאוגניקה בשנות השלושים בשדה הפסיכיאטריה, לא ממש הצליחו, למרות שמה שהם כן הספיקו מעורר חלחלה. (כאן זה מאמר של יותם פלדמן מהארץ, שדי מפחיד לקרוא, וכאן עוד פוסט של דליה וירצברג-רופא, חברה טובה וכותבת מעולה שגם נוגע במקומות האלה)  בסך הכל זה תפס רק בשוליים. כי מה, שיהודי יעקר יהודי? איפה נשמע? אז היום, כשיש שווים ושווים פחות, וכשהסולידריות הלכה פקאקט, יהודי יכול לעשות ליהודי כל דבר, וגם לערבי, וגם לכל מיני אחרים שיש כאן, ואת זה בדיוק המחאה החברתית באה להפסיק. אז אני צועד ביום שבת. וגם אתם, שמעתם?!