הבלוג של אבו אלמוג

א', אחותי, היא בת ארבעים היום. זו הסיבה שאני כותב פוסט יום אחר יום, וגם שאני רוצה לעבור את השלושת'לפים קוראים בחודש הזה, וחסרים לי איזה חמישים ושלושה.

עד לפני שנתיים הקשר בינינו היה סביר. מי שמכיר אותי יודע שזה קצת קשה לשמור איתי על קשר רציף ואמיתי. אני שקוע לחלוטין בענייני, יש מיליון דברים שמעסיקים אותי ולא מעניינים אף אחד אחר. ימים שלמים אי אפשר לדבר איתי על אף נושא פרט להסדר העדות הדתיות, אני נתון למצבי רוח, יש המון דברים שאני מסתיר, וכיוצא בזה. אז היה טלפון אחת לשבוע שבועיים. היינו נפגשים אחת לכמה חודשים. ברמה הזאת. הקפדתי להגיע לבריתות של כל אחד משלושת בניה (א', א' וא') פרט לא' השני, שנולד בדיוק על חומת מגן. אני גם הסנדק של א' השלישי, ובאמת יש בינינו קשר רוחני שלא ניתן לתאר במילים.

לפני כשנתיים עברה לעבוד איתי. זה היה די הימור מצידה. עשינו כל מיני שינויים ארגוניים ופיננסיים. אני אוהב להגיד שהיא קיבלה את הצד הבעייתי בעיסקה. היא קפדנית, דייקנית, בעלת משמעת, בעלת הבנה בעניינים כספיים וחוש חיסכון. אני מאלתר, חסר משמעת, וחי כאילו אין מחר. היא הביאה לעסק פריחה שקשה לתאר. כן, זה מעצבן כשאומרים לי לא לקנות בטריות בארבעים שקל. אבל אלוהים אדירים אלו היו שש עשרה בטריות! זה יוצא פחות משלושה שקל לבטרייה! והייתי צריך בטריות! אבל כשזה מתבטא במה שעובר לאחרונה על המשרד מבחינה כספית, אז זה נחמד ונעים, ובסוף גם קניתי את הבטריות. היא רק עושה את עצמה קשוחה. יש בפנים לב זהב.

אני חושב שלמדתי להכיר אותה די טוב. הרבה יותר טוב. אחרי שההורים שלנו יפרשו, מה שאמור לקרות בפרק הזמן הנראה לעין, נישאר רק אני והיא. אני חושב שזה יהיה טוב. למדתי עליה הרבה דברים בשנתיים האחרונות. רובם טובים.

קוראי הבלוג הזה מכירים אותה רק מרמיזות על מקום מגוריה. אז נגיע גם לזה בשביל להוריד את זה מהשולחן אחת ולתמיד. היא גרה ביישוב ס', שנמצא בצד הלא נכון של הקו הירוק. זה כמובן לא יפה, זה לא ראוי, זה איום ונורא, אבל זה לא פוגם באהבתי אליה. היא טיפוס נורמטיבי שעשה את הדבר הנורמטיבי, אם כי העומד בסתירה לתוספת הרביעית לאמנת האג לעניין הלוחמה היבשתית או משהו כזה. שיתחשבנו איתה בהאג, זו לא אחריות שלי. לא כולם צריכים להסכים איתי ולחיות לפי האידיאלים שלי. אני לא הייתי עושה את זה בעצמי. בכל הנוגע לעצמי, אני מבחין הבחנה מלאה בין מה שנמצא מעבר זה של הקו - טוב - לגיטימי - ראוי, ובין מה שנמצא מעברו השני - רע - כיבוש - פויה. אני יכול להבין גם את הדעה האחרת. קצת קשה לי כשמי שנוהג לפי הדעה האחרת זו אחותי, ואולי עוד עשרים שנה אפנים את זה לגמרי וזה לא יכאב לי. אז אם זה כואב לי זה סימן שאיכפת לי ואני אוהב. למשל, זה לא כואב לי שראש מועצת ישע דני דנון הוא מתנחל. זו בעייה שלו. כשיפסיקו העקיצות והירידות בעניין הזה, זה סימן שלא איכפת לי, וזו כבר תהיה בעייה. נו... גם אני שירתתי בשטחים ועשיתי שם דבר זה או אחר במהלך 25 שנות סדיר ומילואים שטהרני השמאל היותר אדוקים לא היו עושים. זה עניין של מידה. האל הטוב, רוחו של קרל מרקס, ורוחו של ישעיהו ליבוביץ' יסלחו לי. אני מקווה שגם היא תסלח לי על היחס הזה. אני רק בנאדם.

הלילה חלמתי שפלג מסייע לי באיזה עניין שקשור בהחלטה שאני צריך לקבל בעבודה ומופעל עלי לחץ מכיוונים מנוגדים. זה היה חלום מורכב ומפורט שכלל גם תפילה בבית הכנסת 'תחכמוני', שאחרי כן חזרנו לבית של סבא בשכונת גאולה. סבא כבר מת, אבל סבתא (שבחיים נפטרה כשש שנים לפניו) הייתה שם וקיבלה את פנינו. פלג היה מבוגר, לבש טלית, התפלל, ודיבר בעורכדינית שוטפת. כנראה שקיבלתי איזו הצצה אל עתיד שבו הוא לא הילד שנכנס מדי לילה למיטה שלי ודורש שאגיד לו לילה טוב, אלא העתיד שבו הוא מבוגר ועוזר ומביע דעה. כך גם אורית. בשבילי היא תמיד הילדה שקמה בלילה בבכי כשהייתה בת ארבע, וסיפרה שחלמה שכולם קיבלו גלידה והיא לא. 

זה קשר שאי אפשר לנתק. לא שלא ניסיתי. במשך שנים היו לי איתה ריבים מכוערים, וכל מיני חשבונות קטנוניים כמו שרק אני יודע. על עניין מרכזי בחיים שלי למדה משיחת טלפון שביקשה ממנה להגיע לבית החולים. את ג' שהיה מבני ביתי במשך כמה חודשים, והיווה גורם משמעותי בחיים שלי, לא ראתה מעולם. במשך ארבעים שנה קורים הרבה דברים. לא על הכל יש לנו שליטה.

יש המון דברים יפים. א' היא הראשונה מבין כל בני משפחתי שראתה את ש', ועד כמה שאני זוכר גם אמרה עליה דברים טובים. זו זכות שתישמר לה. יש עוד הרבה דברים. לא הכל אפשר לספר כאן. או בכל מקום אחר לצורך זה.

אז זה פחות או יותר הפוסט הכי אישי שכתבתי אי פעם, ועם הקוראים הפוליטיים / פילוסופיים / אקטואליים הסליחה. הפוסט הבא יעסוק כמובן בניתוח גרמשיאני של "צעדת המיליון". אבל זה כבר יהיה בחודש ספטמבר המר והנמהר, טפו טפו טפו מלח מים מלח מים, שהגיע כמעט בלי ששמנו לב.

הרבה מזל טוב לא'. עד מאה ועשרים.