הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג הזה עבר כמה תקופות ביחס למה שחובבי הטוויטר קוראים J14. זה התחיל מהתעלמות מוחלטת, לאחר מכן צפיה משועשעת מהצד - נרשמה גם הערה ספקנית באשר לדפניליף, ולאחר מכן המרה מהירה להערצה עיוורת בעקבות ביקור בשדרות רוטשילד מתי שהוא בתחילת אוגוסט. אז זה לא יפתיע את הקוראים שאני מתכוון לצאת להפגין מחר וקורא לכל מי שיש לו זוג רגליים וראש לצאת להפגין. אני מתכוון לקחת איתי גם את פ'.

פ' הוא בן 10 וקוראי הבלוג מכירים אותו בתור הילד הבלונדיני שאני מקריא לו את כתבי מרקס בתמונה למעלה. לא לדאוג. לא ממש הקראתי לו. אני עצמי בקושי צלחתי את התרגום הנוראי, וזה גם לא תפס אותי. ארתור קסטלר ב"האל שהכזיב" מדבר על "התרעננות מוחית" שלפי התיאורים שלו עמדה על סף התגלות דתית כשקרא את הקפיטל. טוב, הבנאדם גם היה המזכיר האישי של ז'בוטינסקי. לא צריך לסמוך על כל מה שהוא אומר. תסמכו עלי, זה משעמם טיכו. אבל אם נחזור לפ', אז מקסימום הפוליטיקה שהוא מקבל זה שהוא נחשף לנאומים ארוכים שלי בארוחת הערב עד שש' משתיקה אותי, לקללות ונאצות בנסיעה במכונית כששומעים חדשות, מה שקורה פחות ופחות מאז ש-88FM הפסיקו לשדר את מהדורות החדשות, ובאופן כללי יודע שאני לא מחזיק מי יודע מה מהממשלה שלנו, ובחייו הקצרים היו כבר שלוש או ארבע כאלה ממפלגות שונות, החל בשבועיים הראשונים לחייו, שבילה תחת שלטון מפלגת העבודה בין 27 בינואר 2001 ל-6 בפברואר 2001, וכלה בזוועה הנוכחית.

הרבה מאוד מהחינוך מקבלים בבית הספר. עליהם אני לא סומך. אין לי מושג מי המורה שלו ומה היא מעבירה לו ממה שגדעון סער אומר לה להעביר. אני לא סומך עליה ולא על גדעון. אני מקווה שהוא מקבל בבית מספיק חינוך לחשיבה ביקורתית בשביל להטיל ספק בדברים האלה. הוא למד בגן המגוון, וחי עם ילדים דתיים. אז העניין של סובלנות דתית פחות או יותר מוזרק אצלו לוורידים. מי שגדל אצלי בבית לא יוכל גם לשנוא או לפחד מערבים, כי כשמכירים משהו עד כדי כך אי אפשר לשנוא או לפחד. יש לו גם חוש צדק בסיסי, והרבה פחות עניין במותגים ודברים חומריים ממה שפיתחה אחותו. כך שנראה לי שיש כאן שמאלן בפוטנציה או בהתהוות. אבל זה לא מה שחשוב. החזיתות הפוליטיות במדינת ישראל מתהפכות כל כך מהר, והאירועים הופכים את האידיאולוגיות השונות לכל כך מיושנות, שאין לי מושג מה יהיו הנושאים עוד עשרים שנה, ומה תהיה העמדה שארצה - אם אחיה - להחזיק בה ושמי שקשור בי יחזיק בה.

אבל יש כמה דברים בסיסיים. דברים שלמשל קיבלתי מההורים שלי. להעריך את ערכה של עבודה על הכנסה שבאה לא מעבודה. לא להעריץ אדם כי יש לו יותר כסף. לא לראות בעשיית הכסף מטרה, או ביכולת לעשות כסף מעלה. רוברט קיוסאקי היה עוצר בנקודה הזו ומסביר לי שהעובדה שאני נוסע בדייהטסו שרייד '96 שיותר זקנה מהבת שלי נובעת בדיוק מראיית העולם הזאת, אבל אם הייתי מקשיב למה שרוברט קיוסאקי אומר, והולך לפיו, יש לי הרגשה שגם את השרייד הזאת לא היה לי. אני גם מאוד רוצה שיישאר בארץ ישראל. שיסתכל על הנוף של הגליל ויגיד לעצמו שאינו יכול לחיות באף נוף אחר. שיעריך ויאהב את השפה העברית. אני רואה בו ניצוצות של הראייה הזו, אבל אני לא בטוח אם זה כבר קובע (מלשון קיבוע), כשם שזה קובע אצלי, או שאצטרך לחיות את החיים שלי כאדם זקן כשאני יוצר קשר עם הנכדים שלי במה שיחליף אז את הסקייפ, ומדבר איתם אנגלית.

אין לי מושג מה הוא יודע ומה הוא תופס. יש לו ניצנים של חשיבה פוליטית, והוא מגלה התעניינות. לפני כמה ימים אמר לי שביבי העלה את מחירי הדלק כדי למנוע מאנשים להגיע להפגנה בשבת. זה מאוד מצא חן בעיני. יש בזה משהו חמוד, באיזה מקום בסיסי זו השערה לגיטימית, כמו ההשערה ש'ישראל היום' כתבו שההפגנה היא בכיכר רבין כדי למנוע מקהל קוראיהם המטומטם להגיע לכיכר המדינה, וזה מראה על איזה הביטוס מוזר, שבמסגרתו, למשל, לא ניתן לחשוב על הגעה ממקום למקום בלי שימוש ברכב פרטי.

כשהייתי בן ארבע עשרה הלכתי עם אבא שלי ל'הפגנת הארבע מאות אלף'. אני זוכר כל רגע. נסענו באוטובוס שאירגנה מועצת הפועלים של עפולה, וחזרנו באותו האוטובוס. זה היה רגע מאוד מיוחד שלי עם אבא שלי, וחוויה שקשה לשחזר בראשוניות ובעוצמה שלה. יש כמה דרכים להסתכל על ההפגנה הזו. במשך ארבע עשרה או חמש עשרה שנים הסתכלתי על זה כשלב חשוב במאבק בין כל מה שטוב - מערך, שמעון פרס, שמאל, להחזיר שטחים, לדבר עם אש"ף, לבין כל מה שרע - ליכוד, בגין ושרון, ימין, כיבוש, מלחמה מיותרת. היום, כשיש לי כמעט תואר שני בדמוקרטיה, אני יכול להגיד שזה היה השלב לאחר אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה, או האליטה האשכנזית הוותיקה, שכאשר איבדה את השליטה בכנסת, העבירה את המאבק למקומות אחרים כמו תנועות חוץ פרלמנטריות ובג"צ. אני גם קראתי את כל הניתוחים איך לא היו ולא יכולים היו להיות שם ארבע מאות אלף איש. אבל היו שם מלא אנשים. בחיי אלוהים אמת התורה. לא ספרתי, אבל היו מלא. מהראייה הדיכוטומית הזו של המאבק בין שמאל שלא היה אף פעם ממש שמאל, לבין ימין שלא היה אף פעם ממש ימין התעוררתי מתי שהוא בתקופת ממשלת רבין הראשונה. ובבחירות ב-99' כבר הצבעתי חד"ש, למרות שעדיין נתתי את קולי בבחירות לראשות הממשלה לאהוד ברק, והיום אני נורא מצטער על זה, וקצת מתבייש להודות.

אבל למדתי כמה דברים מאוד חשובים. למדתי שאם יוצאים מהבית ואומרים בקול רם שרוצים משהו זה לפעמים קורה. כי קצת אחרי ההפגנה הזו מינו את ועדת כהן, וזה פחות או יותר מה שביקשו שם המפגינים. הדרישות שלהם אז היו צנועות בהרבה. אבל זה באמת קרה, ואחרי כן גם שרון התפטר. למדתי גם שלפעמים הממשלה אומרת שקרים גסים, מתכננת מהלכים ציניים, וחיי אדם נחשבים בעיניה כקליפת השום. זה לקח כללי שלי ממלחמת לבנון, אבל כשאתה ילד ועומד בין ארבע מאות אלף איש שכולם אומרים ששר הביטחון שקרן, אז זה עושה לך משהו. נזכרתי בזה כמה פעמים בחיים שלי. באירוע שלא קרה כששמעתי את דובר צה"ל מכחיש ברדיו שצה"ל תוקף את הכפר X, שזה הרגע הורדתי עליו ועל סביבתו כמה פטגוניות חמודות, או באירוע אחר, כשקצין המילואים הראשי הודיע ברדיו שהחיילים שגויסו בחירום מקבלים מזון ראוי, ושהיו קשיים בהתחלה אבל התגברו עליהם. זה היה כמה דקות אחרי שמצאנו פחית טונה ישנה זרוקה באיזה מקום בנגמ"ש, והתפרענו עליה עשרה אנשים, והפיסת טונה הזעירה הזו הייתה גם הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, וגם הדבר הראשון שהוא לא מצה או קרקר צבאי כזה שבא מקופסה שדומה לקופסה של שמן מכונות שאכלתי מזה ארבעה ימים. אז למדתי לא להאמין לשום דבר שהממשלה מספרת לי, ותמיד לבדוק. וכמובן מה שהיא מסתירה הוא תמיד הרבה יותר מעניין ממה שהיא מגלה. התזה שלי בנויה פחות או יותר על הדבר הזה, למרות שבימים האחרונים הלמ"ס פירסם דו"ח על נישואי תערובת שדי טורף את הקלפים מהבחינה הזו.

הלקחים היותר פוליטיים / קטנוניים שלי גם תופסים, אבל הם יותר קזואיסטים ופחות אפודיקטים. הלקח המרכזי היה לא להאמין לשרון. לא האמנתי אף פעם לאף מילה של אריאל שרון, ולא תמכתי אף פעם בשום דבר שעשה, כולל 'ההתנתקות' שהייתה כמובן מהלך הכרחי, אבל נעשתה בצורה מגעילה. לא, לא מה שעשו למתנחלים, שפייר מגיע להם כל מה שקרה להם ויותר. אלא פשוט העיקרון של לחכות עד שיהיה רע מאוד ואז לברוח עם הזנב בין הרגליים, בלי להשיג שום מטרה מדינית, ובלי לנהל משא ומתן עם מי שמשאירים שם מאחור, נראה לי אידיוטי. הוא נראה לי אידיוטי כשהגאון ברק ברח מלבנון עם הזנב בין הרגליים, זנח שם את צד"ל שנלחמו לצידנו עשרים שנה, ולא הגיע להסכם עם מי שנותר מאחור, וזה נראה לי אידיוטי כששרון עשה את זה. אז למרות שהוא הפך ליקיר השמאל, וזכה שאפילו אבא שלי יגיד עליו מילה טובה, ונורא כעסנו כשביבי השפיל אותו בוועידת הליכוד לפני ההתנתקות, אז בשבילי הוא תמיד היה זה שהתחיל במלחמה צינית ומיותרת, שהעילה שלה, ההתנקשות בשגריר ארגוב, היא אפילו יותר קלושה מהעילה של ביביברק לפעולה כנגד הוועדות העממיות ברפיח לפני שבועיים, ונהרגו שם 650 איש. אז לא סלחתי ולא אסלח. אבל זה לא קשור.

אז אני מתכוון לקחת את פ' להפגנה בכרמיאל במוצ"ש. הוא ילמד שם כמה דברים. שהיחסים בין הממשלה לאזרח הם שהאזרח אומר לממשלה מה לעשות והיא עושה, ואם היא לא עושה אז האזרח צריך לצאת לרחוב ולצעוק עד שהיא תעשה את זה. שכאזרח יש לו זכות להגיד מה שהוא רוצה על הממשלה, גם דברים מאוד רעים. שהדרך להחליף את הממשלה אם צריך היא לא באלימות אלא במחאה אזרחית מאורגנת. אני מקווה שהוא ילמד גם סולידריות. אני מקווה שהוא ישאל את עצמו מה זה 'צדק חברתי' שכולם צועקים עליו, ויגיע פחות או יותר למסקנה שאני הגעתי (איפה שלא ייפול באסכולת פרנקפורט תופס... טוב. נהיה נדיבים. כל צורה של פוסט מרקסיזם הולכת.) אני מקווה שהדברים האלה יישארו איתו גם לאחר שיגדל. אני מקווה גם שאחרי מחר הוא יידע מי זה דני סנדרסון, וילמד לאהוב אותו, כי זה מי שמופיע אצלנו בכרמיאל.

אז אם זו לא סיבה טובה לצאת מהבית, אז מה כבר סיבה טובה?

נסיים בקליפ הגאוני שביים מוטי קירשנבאום ל'אצל הדודה והדוד'. יש שם כמה דברים הזויים ברמות כמו הופעת האורח של ירון לונדון, עשרים שנה בערך לפני 'לונדון וקירשנבאום' ודמויות מאממות מהאייטיז, כולל מתנחלת זורקת בקבוקים שגם יודעת לחגוג כמו שצריך. יאללה דני, שחק אותה וניפגש מחר בפארק אופירה.