הבלוג של אבו אלמוג

עוד מעט ימלאו לנישואים שלי ושל ש' 20 שנה, תאריך החתונה הוא 19.9.1991. התחתנו פעמיים. פעם בחתונה אורתודוכסית בבית של ההורים שלי, ופעם בחתונה רפורמית ב'פונדק עין כרם'. אני סופר רק את הפעם השנייה. הראשונה, בה קניתי את ש' מידי אביה, כאילו הייתה חפץ, הייתה עניין די הזוי. לא אכנס כאן לכל הפרטים, אציין רק שהרב, הגאון פרץ ציוני ז"ל (כמו שאומר השלט על בית הכנסת והרחוב שנקרא על שמו, אבל תרשו לי לפקפק) לא הרגיש בדיסוננס בין הצבע השחור הדומיננטי של האורחים (נכחו במיוחד קרובי משפחה חרדים של אמי, שלא ניתן היה להזמין לטקס הרפורמי) וחוסר שביעות הרצון המופגן של החתן והכלה מטקס הקניין הפגאני שהיה עליהם לעבור, וזה יצר כמה רגעים מרגשים, כמו הרגע שהרב ביקש מהכלה להסתובב סביב החתן 7 פעמים ונענה ב"לא". הוא ביקש להסתובב 3 פעמים, ונענה ב"לא", ובסוף ביקש להסתובב רק פעם אחת ונענה ב"לא". האמת היא שבמהלך עשרים השנה מאז זה אני שיותר מסתובב סביבה, אז היה משהו נבואי באירוע הזה. אבל זו רק אנקדוטה קטנה. לולא הייתי חושש לפרטיות הנוגעים בדבר (לא רק ש' אלא אנשים נוספים) הייתי מרחיב. היה פשוט ערב הזוי, תוצר אופייני של הסדר העדות הדתיות. אבל החתונה עצמה נערכה שבוע לאחר מכן בבית הכרם, והיה לנו רב, לא גאון, אבל רב, סמכות מוסרית של ממש, לוי קלמן ויימן. לא קניתי את ש', והיא לא הסתובבה סביבי, אבל אמרנו את הברכות ביחד, וענדנו טבעות זו על ידי זו, ושברנו את הכוס ביחד. ונהנינו מאוד עם קרובי משפחה וחברים. אני לא יודע כמה אנשים יכולים להגיד את זה, אבל אני באמת נהניתי מהחתונה שלי. בניגוד למנהג היום, לאחר באיזה שעתיים שלוש לחתונה ואז להגיע בתרועת חצוצרות במרכבה מוזהבת, נהוגה על ידי אייל גולן, או משהו כזה, הגענו מוקדם, קיבלנו את פני רוב האורחים, הקדשנו זמן כמעט לכל אחד, והיה נפלא. אמיר ש' - אם אתה כאן ואתה זוכר, עד כמה שאני זוכר בדיוק חזרת מאוסטרליה, באת עם מאיר והתיישבתם שם על הבאר... או שאני לא זוכר מספיק טוב. אבל היה סבבה. באמת.

ליום השנה העשירי לנישואים שלי ש' הכינה לי הפתעה. היא אירגנה לנו נסיעה לפראג בלי לספר לי. הייתי צריך ללמוד על זה בדרך לשדה התעופה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, כי זה דרש שיתוף פעולה בלחדור ליומן שלי ולהזיז קדימה את כל ההופעות בבתי משפט ואת כל הפגישות בשביל לפנות לי כמה ימים, ומי שמבין בדברים האלה מבין עד כמה זה מסובך, ועד כמה קשה לעשות את זה בלי לתאם איתי. והיא די הצליחה. אבל אז ב-11.9 2001 קרו שני דברים. בבוקר סבא שלי מת, ואחר הצהריים קרסו מגדלי התאומים. היא לא הייתה בטוחה שעם המוות של סבא שלי, שדי אהבתי, ארגיש טוב לנסוע איתה. וגם כל העניין של ניין אילבן יצר איזה אי וודאות לגבי נסיעות בימים הראשונים. אבל נסענו. סבא שלי, ז"ל, היה כבר בן 97. בשנים האחרונות לחייו הייתי אולי אחד האנשים שהיה איתו יותר בקשר, כי הוא היה בבית אבות בקיבוץ ליד בית שאן, ובכל פעם שהייתי נוסע לבית שאן (הרבה יותר ממה שהרופאים והפסיכיאטרים ממליצים) הייתי מבקר אותו. אבל אני די בטוח שהוא היה כועס עלי אם הייתי נשאר בארץ ולא נוסע רק בגללו. וגם הניין אילבן הסתדר בסוף. מבחינת הטיסות האזרחיות שיוצאות מנתב"ג. מבחינות אחרות לא ממש.

רציתי למנוע הפתעות - אני שונא הפתעות וש' מה זה טובה בהן - אז ניסיתי לתאם עם ש' מה נעשה ביום השנה העשרים. הסתבר ששנינו חשבנו על אותו דבר.

החתונה שלנו הייתה חמישי בערב ובשבת בבוקר כבר היינו בפריז. הסתובבנו שלושה שבועות בכל מיני מקומות בצרפת ובשווייץ. רצינו להגיע למון סן מישל, שקראנו באיזה מקום שזה המקום היפה ביותר בעולם או משהו כזה. ואז הגענו לתחנת האוטובוס, ולא הבנו איפה האוטובוס הנכון עוצר, ופשוט פיספסנו את האוטובוס. אז עכשיו אנחנו חוזרים למון סן מישל. הפעם עם רכב שכור. די בטוח שנגיע.

אז זה פוסט אחרון לשבוע ומשהו הקרובים. אחד הקטעים בנסיעות האלה הוא שאני מתנתק מהכל. במיוחד מהרשת. לא ווי פי ולא נעליים (למרות שיש חיבור היום בכל מלון פשפשים במסלול שבין פריז למון סן מישל). אני גם לא אקרא עיתונים. זה די סבבה כי בדיוק כשאני אהיה שם במון סן מישל, יכריזו על המדינה הפלסטינית וכל זה, וחוץ מזה עולם מטורף. הכותרת של YNET היום היא שירדן מתמוטטת או משהו. זה מריח מאיזה ספין של ביבי שנעלב ממשהו שעבדאללה אמר והחליט להחזיר לו או משהו כזה. אז אני די מתנתק מהעולם. אם אראה במקום מדינה אודים עשנים כשהמטוס יעשה את הסיבובים לקראת הנחיתה בנתב"ג אצטער מאוד, אבל גם לא אתפלא מי יודע מה.

אז כאן זו תמונה של מון סן מישל, באדיבות ויקישיתוף, שתראו ותאכלו את הלב בחום המגעיל כאן, ועם המדינה הפלסטינית וכל זה. הכבשה השלישית משמאל- זה אני!