הבלוג של אבו אלמוג

בעמ' 82 של הספר החדש שלי, "רוח צפונית" מקבל הגיבור, רובי שרקליס, הצעה מפתה מאחת, ריקי, "תעלה אלי, רק לקפה קטן? לא משהו מחייב." שרקליס מהרהר, ומסרב – "לרגע שקלתי את העניין ביני לבין עצמי. החיים שלי היו במצב כאוטי. ישנתי על הספה בסלון של האחות של האמא של הבת שלי. החברה שלי מזדיינת עם הבוס שלי, שגירש אותי מהעיר. יש רוצח שרוצח ילדות קטנות ביישוב שאני נמצא בו. אין לי רישיון נהיגה, ואני תלוי בחסדיה של עיתונאית ערבייה ששונאת אותי שנאת מוות. רק צריך להכניס לכאן סיפור עם גרושה בת ארבעים ושתיים, שבטח יסתבך, וייגמר מכוער, בתוך יומיים גג, בשביל להפוך את הדייסה הזאת למשהו בלתי נסבל וטרמינלי."

אז למה עשיתי לו את זה? וכל כך מוקדם בספר? מה עוד יכול לקרות לו? אז זהו, שהרבה, ופייר, אם מישהו מכם מוצא עצמו בתור גיבור בספר שלי, שיברח מהר. לרוב הם כמו שרקליס, נמצאים מייד אחרי איזו התמוטטות איומה, ובדיוק כשהם חושבים שמכאן באמת אי אפשר לרדת, קורה הדבר שמוכיח להם כמה הם טעו.

נוסחה? לא ממש. תהליך כתיבה. כמו כל סופר מתח טוב (נו... היו אחד או שניים שחשבו עלי כך) אני לא אכחיש שיש גם נוסחה. אבל הנוסחה (שלא אגלה אותה בשום פנים ואופן. אני לא צריך שישברו לי את השוק, נכון?) יכולה לקחת אותך רק מרחק מסוים. אם דבקים בנוסחה עד הסוף, יוצא ספר נוסחתי. זה לא טוב. האמת היא שזו לא ממש נוסחה אלא יותר קובץ הנחיות והוראות הפעלה, שמי שמבלה המון זמן מהחיים שלו בלקרוא ספרי מתח ולראות סרטי מתח, מפנים כמעט בלי לשים לב. אז אני יכול לתת כמה טיפים כמו "אם מישהו פונה לגיבור לחפש נעדר הוא בדרך כלל יודע טוב מאד איפה הוא" (השלישית בשורה השנייה), אבל אין בזה שום טעם. הגיבורים שלי נוצרים בתהליך. זה מתחיל בניצוץ, וממשיך משם לפיתוח הדמות של הגיבור הראשי, ומשם מתפתח קדימה ואחורה ליצירת עלילה. הסוד הגדול בכתיבת ספרי מתח – לדעת את כל פרטי העלילה עוד לפני שהאות הראשונה מוקלדת במקלדת. יכולות להיות סטיות בדרך. אתה יכול לרצות להוסיף טוויסט או להחסיר טוויסט. דמות מסוימת פתאום מקבלת חיים משלה ומקבלת את מרכז הבמה, אבל צריך לדעת מראש לאן מגיעים. צריך לדעת את הפתרון. זה כמו ניווט. אפשר לסטות קצת הצידה כדי לעקוף כיפה גבוהה מדי או ואדי עמוק מדי, או סתם לראות משהו יותר יפה שלא נמצא ממש על הדרך, אבל צריך לזכור תמיד לאן צריך להגיע, ואת הנ.צ. שצריך לאסוף במהלך הדרך.

אז הספרים שלי תמיד מתחילים אצלי בניצוץ. "השלישית בשורה השנייה" התחיל על ההליכון בחדר הכושר, פעילות שאני עושה פחות מדי ותמיד משעממת אותי. דמיינתי לעצמי את ההליכון לא בחדר הכושר המאובזר במשגב, אלא בתוך קרוון עלוב בשטחים, אולי כתוצאה משירות מילואים ממנו חזרתי מעט לפני כן. ואז עולות השאלות. מי נמצא על ההליכון? איך הוא הגיע לשם? איך ההליכון הגיע לשם? ואז התחילה התפתחות של דמות, נתתי לו נפח, והיסטוריה. בשביל להיות מעניין, הוא צריך להיות גם עם היסטוריה מעניינת. וההיסטוריה המעניינת הזו כללה כמה דברים מאוד לא נעימים. הוא שוטר. הוא מתחבא. הוא עשה משהו מאוד רע. ממי הוא מתחבא? מאשתו. היא סידרה אותו בגירושים, והוא נותר רק עם ההליכון. אבל זה לא מספיק מעניין. הוא בעצם מתחבא מהמאפיה. אולי מהחברים שלו שבגד בהם. מהמשטרה. כל התשובות נכונות. מה קורה לו? יש לו כישורים. הוא שוטר לשעבר. מישהו יוצר איתו קשר. מישהו רוצה ממנו משהו. אבל בעצם הוא רוצה לסדר אותו... וכל זה בעמוד הראשון של הספר. מכאן אפשר ליצור עלילה גולמית, להתחיל לזוז בכיוון הפתרון, ולראות איך הדמות מתפתחת ומוסיפה דמויות משנה – האישה לשעבר. היא מאוד סקסית. לא, זו בעצם אחותה שמאוד סקסית. האחות רוצה ממנו משהו. לא. בעצם זה החבר שלה. הוא מאפיונר...

הניצוץ יכול להיות משהו מאוד תמים ויום יומי – "לילה אדום" התחיל אצלי בתמונה של גבר ואישה בפאב. האישה מתלוננת על החבר שלה שזרק אותה, והגבר אומר לה – 'נעשה לך עוול. אני אתקן אותו'. 'עפולה, רח' האופרה 3' התחיל מאישה שהייתה חייבת כסף ללקוח שלי, שהסתפרה במין תספורת מאוד דרמטית, שהסתירה חצי פרצוף שלה, ולאחר מכן הלקוח אמר לי שהיא מסתפרת כך כדי להסתיר פגיעה בעינה. הניצוץ הכי דרמטי היה עם "המתמחה". הנסיעה שלי הביתה מהעבודה היא תמיד שיא השעמום. יום אחד פשוט דמיינתי איך במעבר בסמטאות נצרת, מכונית נוסעת ברברס, חוסמת את דרכה של המכונית שלפני, וממנה יוצא מישהו ויורה במי שנמצא ברכב. אגב, הכרוניקה הפלילית של האזור הזה מראה שזה לא אירוע ממש מופרך. כאן כמובן עולות השאלות. מי נמצא ברכב? כמובן השוטר הטוב והגיבורה. מי יורה בהם? בדואית. היא מצליחה לפגוע? למה בעצם היא עושה את זה? ברגע שעניתי על שאלות הבסיס היה לי ספר.

גם זה לא מספיק, כמובן. צריך גם סגנון. הרבה הומור. מהסוג היבש והציני. כל הגיבורים שלי, משום מה, נחנו באותה ראיית עולם צינית וניהיליסטית, ולא מתביישים לבטא אותה. זה עוזר להם לשרוד בעולם האיום שסידרתי להם. אז זה לא משנה אם אתה שוטר בן 35 שפוטר מהעבודה בקלון, מתמחה בעריכת דין בת 20, או ערפד בן 400 הזולל לתיאבון את תושבי משגב וכרמיאל. תמיד תסתכל על העולם באותו מבט אומלל, ספק קורבני ספק מתנשא, בנוסח – "האנשים האיומים האלה, שאני צריך לסבול..." אם אתה גם שוביניסט, הומופוב וגזען, כמו רובי שרקליס, הגיבור של 'רוח צפונית' זה לא מזיק. תזכה להגיד כמה דברים מאוד מאוד איומים, אבל עד סוף הספר תצטרך לבלוע את הכל בחזרה. ואם כבר מדברים על שוביניזם, הומופוביה וגזענות, אז קצת אג'נדה לא מזיקה. אבל רק קצת. לא להאכיל בכפית. והתבלין האחרון צריך להיות האקזוטיקה של הגליל. הרי זהו מקום שיש בו אנשים מאוד משונים שעושים דברים מוזרים ובכלל חיים באופן שונה מזה שחיים בו בתלביב, ומישהו צריך לתעד את זה. אז נקודת הראות של הגיבור צריכה להיות קצת חיצונית. הוא קצת אנתרופולוג. אבל הוא לא ממש כאן ולא ממש שם. אסור לי לעשות ממנו תלביבי לגמרי, כי אז הוא לא יבין מה קורה בדיוק. הוא חייב להיות קצת האיש מבפנים. כמו סוזן ב"עפולה רח' האופרה" שיצאה אל העולם הגדול, נכוותה וחזרה לעפולה, או רובי שרקליס, שגדל בעיירה צפונית, עשה קריירה בעיתון גדול, וחוזר לסקר שורת רציחות.

טוב, אז מה היה הניצוץ של 'רוח צפונית'? מה התחיל את הכל? זו תמונה, או דימוי, שאיני זוכר מאיפה קיבלתי. אדם פוסע ברחוב בשעת לילה ומעשן סיגריה. אליו מתקרבים שני אנשים לבושי מדים אוחזים בפנס. הוא מכבה לאיטו את הסיגריה, ונכנס אל הבית לפני שהאנשים מגיעים אליו. טוב. עכשיו הכול ברור. האנשים הם כמובן מהמיליציה שהוקמה כדי למנוע את הרציחות של הילדות הקטנות. והאדם מפחד מהם כי...

איכשהו יצא מזה ספר, ומי שמחפש את הסצינה הזו ימצא אותה בעמ' 83. לא רחוק מהדייט הכושל של שרקליס עם ריקי. אבל מכאן הדברים רק מדרדרים. הוא עוד ייפגש עם האנשים עם הפנס, וזה לא ייגמר טוב. זה עוד כלל נוסחתי שנקרא "האקדח שמופיע במערכה הראשונה..." צריך להקפיד על זה שיהיו כמה אקדחים כאלה, כדי שיהיה מעניין, ולדאוג לסמן וי שכולם יורים לפני שהספר מסתיים. סיימתי לתת לכם טיפים. אז עכשיו אתם יכולים ללכת לכתוב בעצמכם את ספר המתח שובר הקופות של העשור הבא, או לקרוא את 'רוח צפונית'. איך שבא לכם.