הבלוג של אבו אלמוג

קראתי בעיתון שיש איזה משאל של רשת ג', שהפנו לכל הח"כים שאלה איזה השיר העברי האהוב עליהם, והתפלאו כשביבי ענה להם שזה "הלוואי" של בועז שרעבי. פייר, אם זה באמת השיר האהוב על ביבי, אני קוגלגר. טוב. אם זה באמת השיר האהוב על ביבי אני מצביע ביבי בבחירות הבאות, וזה מראה עד כמה אני חושב שזה ממש לא השיר האהוב על ראש ממשלתנו.

זה שיר נכון מדי, מושלם מדי. שיר של יחסי ציבור. יש בו איזו כמיהה אמורפית ל"לא ישא גוי אל גוי חרב", בלי להכנס לפרטים - כן בנייה במזרח ירושלים, לא בנייה במזרח ירושלים וכל החרטא הזה. יש בו תקווה שהמון דברים טובים יקרו בלי מאמץ, כמו ש'מענן ירד אלינו גשם", ופייר, הוא לא אומר כלום, השיר הזה. אני די אוהב את אהוד מנור, אבל כאן הוא קצת עשה עבודה חפיף. רשם רשימה של קלישאות, רשם בראש כל שורה את המילה 'הלוואי', ונתן לבועז להלחין. אהוד, איפה שלא תהיה, זה לא הרגע הגדול שלך, ואתה יודע את זה. אז מה שיצא זה המכנה המשותף הגדול ביותר, וזה משהו שפוליטיקאי חייב להתחבר אליו. גם בועז שרעבי הוא משהו נורא מתאים מבחינה פוליטית. הוא מזרחי, אבל לא מזרחי מדי. הוא שר בח' וע' אבל לא את אביהו מדינה אלא את אהוד מנור. הוא קצת רוק'נרול בעבר שלו, אבל לא ממש. הוא טרובדור. הוא אמצע הדרך המדוייק. הוא נורא ישראלי. נורא מתאים שביבי יאהב אותו. אז אני מוכן להתערב (כבר התערבתי למעלה בעצם) שזו תשובה מאוד מחושבת של מערכת יחסי הציבור של ביבי, שלביבי עצמו אין כל חלק בה, ומעכשיו בכל פעם שירצו לעשות לו קצת נעים בגב ישמיעו לו את השיר הזה עד שיצא לו מכל החורים והוא נורא יסבול.

אז זו בעייה של ביבי ויחצניו. פייר, הייתה לו הזדמנות לצאת בנאדם, והוא יצא רובוט. מכונה של יח"צ ולא יצור אנוש. אבל את זה אנחנו כבר יודעים. מה שמעניין אותי הוא מהו השיר העברי האהוב על ביבי באמת?

יבחן כל קורא את עצמו, מה השיר העברי האהוב עליו. אני די בטוח שזה משהו שהתגבש בשנות החיים הראשונות. ביבי, יליד 1949, היה בן 37 כשהשיר הזה רשם את הנקודה היחידה שלו בקדם ארוויזיון של 1986. אז יש אולי חוויות ילדות או נערות, ומשהו מאוד בסיסי שמתחברים אליו באישיות, ואיזה משהו אישי חייב להיות, לא רק פוליטי. מה השיר העברי האהוב עלי, לדוגמה? אז יש הרבה, אבל נלך על הראשון שעולה לי בראש. אז עקרונית זה "ולא היה בינינו אלא זהר" בביצוע של צילה דגן. אז דבר ראשון השיר הזה יצא ב-1970 ובטח הרדיו ניגן אותו המון בשנים הראשונות של החיים שלי. זה שיר ענק. יש בו המון דברים אמריקאים מהתקופה הזו, מין בלוז / רית'ם נ'בלוז כזה, והחצוצרות הללו בפתיחה זה אפילו קצת רוק מתקדם, והביצוע הקולי הגדול מן החיים של צילה דגן שמתעלה על ההפקה והליווי והקצב ונותן את החותמת הסופית. המון דרמה, אבל גם המון אינטימיות. והמילים! שפתיים יישק. לאה גולדברג בגדולתה. עזבו את הסיפור האישי של גולדברג שכנראה מסופר כאן בצורה רומזת ועדינה. מי לא הרגיש פעם "ולא היה בינינו אלא זהר", תחושה כל כך מדוייקת ועדינה, שאני יכול לחבר לכמה רגעים מסויימים מאוד בחיים שלי, בחיבור של מאה אחוז. ואם כבר אז הקטע של "עד מה מאוד שחקת באמרי, כי את השחר הענוג כפרח, אקח ואשמרנו למזכרת, ואשמרנו בין דפי ספרי". המאהב האינטלקטואל, המרעיף על מושא התשוקה היפה להכאיב אבל הסתום בלחץ מטאפורות נשגבות, וכל מה שהוא יכול לקבל בחזרה זה צחוק. איך אומרים - Been there. Done that. (הכוונה לא אליך כמובן. את הבנת כל מה שאמרתי לך, באמת! זרמת עם המטאפורות שלי כמו שצריך. זה האחרות.)

אז מה היה לנו כאן? לא היה שום דבר פוליטי. יש איזה טעם בסיסי במוזיקה, איזו התקבעות מהשנים הראשונות של החיים, איזה חיבור ברמה רגשית או אינטלקטואלית למוזיקה או לטקסט או לביצוע.

וביבי? דבר ראשון אני רוצה להגיד שלא התרשמתי שהבנאדם חסר טעם. פעם שמעתי אותו נואם לשגריר הרוסי על ירושלים, והוא דיבר על "האמן ומרגריטה" באופן שרק מי שקרא את הספר ואהב אותו יכול. אז כאן רשמתי לו כוכב חיובי, ואני אומר שהבנאדם בטח יודע איך הוא אוהב את הסיגרים שלו, ואת הנשים שלו, ואת המוסיקה שלו, ובטח יש לו טעם מאוד ספציפי. אבל מה? בואו נלך לשנים המעצבות שלו. התיכון בצ'לטנהם בין 1963 ל-1967.

הוא פיספס בשנה את המרד של 68' ואת קיץ האהבה של 69'. זה חבל, כי לדעתי אם הוא היה מסתובב קצת בפארקים בפילי עם ילדי הפרחים, נוסח קלוד מ"שיער", במקום להגיע לסיירת, כדי שאהוד ברק יקדר אותו בסיבובים סביב (סביב מה הם מסתובבים שם בסיירת? לנו בטירונות היה מגרש עם תותח בכל צד. אז אני רגיל שמסתובבים סביב תותחים.) מה שזה לא יהיה שמסתובבים סביבו בסיירת, אז היה לו ולנו רק יותר טוב. אבל זה לא קרה. ושוב, לדעתי גלולה אחת קטנה נוסח "וייט רביט" של גרייס סילק, במועד הנכון הייתה יכולה מאוד לסייע, וזה מאוד מצער.

אז מה הוא כן אוהב? אז אני מניח שבתיכון הוא נחשף לביטלס ולסטונס, לגרייטפול דד, ואלוהים יודע מה רץ שם בתיכון - אפשר לנחש. אני לא יודע באיזה תיכון מדובר, אבל אני יכול לנחש שכל המוטאונים והמוזיקה השחורה לא היו שם הלהיט. אני חושב על רוק מהזרם המרכזי. בפאלו ספרינגפילד יכול להיות ניחוש לא רע. אולי הביץ' בויז. מעניין אם הוא נמשך למוזיקת גלישה. לא נראה לי. פט סאונדס נראה לי פסיכדלי מדי בשביל ביבי, שתמיד היה קצת יותר עם הרגליים על הקרקע. טוב. נמשיך מכאן. אז הבחור מתגייס, ומגיע לארץ בשנת 1967, ונשאר כאן עד 1972. אז מה תופס אותו? מה יש כאן? יש החלונות הגבוהים. קצת אריק ושלום. הצ'רצ'ילים. אולי אפילו אחרית הימים. משהו של זוהר לוי.

אז אני מוכן להתערב שהשיר האהוב עליו הוא משהו מהכיוון הזה. אני לא סגור אם זה "קפה תורכי" או "אבשלום" אולי אפילו "העץ הוא גבוה" או "פתחי את הדלת". אולי משהו של להקות צבאיות. עשו כמה תכניות לא רעות אז, שדי התחברו למוזיקה עכשווית בעולם. בואו נהיה ביזאריים - אולי איזה שיר נשכח של יוני נמרי. אולי משהו מפסטיבל הזמר. אולי אפילו שרעבי, אבל לא "הלוואי" אלא "פמלה".

אתם יודעים מה, יש דווקא אופציה אחת שהבנאדם דובר אמת. תראו - 1986. ביבי הגרוש הטרי מפלאר, נוסע לניו יורק. בדרך הוא שומע את הקדם אירווזיון באוזניות. לפתע טופחת יד מלאכית על כתפו. הוא מסתכל ורואה זוג עיניים כחולות, חיוך חביב, וקול נעים שואל "קפה או תה". על החולצה תג שם "שרה בן ארצי". זה רגע שלא שוכחים. אם זה היה פס הקול של הרגע הזה, אז אולי... בכל אופן...

תראו, אני מפרגן לו כאן המון, ובדרך כלל זה לא קורה. הוא כנראה הולך לעשות את הדבר הנכון. באיחור קל של שנתיים שלוש, אבל סוף סוף זה קורה. בימים הקרובים הוא יהיה מוקד ללעג ושנאה של הימין ההזוי שמרכיב את הממשלה שלנו. השמאל בדרך כלל לא יודע לפרגן, בטח לא לביבי. אז נתתי לו כאן איזה מערוף קטן, שיהיה לו לדרך. הוא הולך כנראה לעשות דבר חיובי, אז כל הכבוד, וקיבל כאן איזה מינימום של אהדה שמגיע לו. אז ביבי לך על זה, ובגדול. איך אומרים - הלוואי שלעולם הזה יש תקנה... אז כנראה שיש לו תקנה, לביבי. הוא עדיין אחראי לכמעט שלוש שנים של שבי ועינויים של גלעד, אבל היום, כשהוא הולך לצעוד את הצעד הגדול, נשים את החשבון הזה בצד. אז הלוואי שעוד נשב בצל התאנה. הלוואי!