הבלוג של אבו אלמוג

טוב. זהו. נגמר. הוא נמצא במצפה הילה. בשנייה שהוא נכנס אל מעבר לדלת הבית, הסתיים כל עניין לגיטימי שלי או למישהו אחר יש לענות בו, והתחילה המציצנות החודרנית. אז חברים - בזה אני לא משתתף. עד כאן שליט, כי בכל אופן התאריך של הפוסט הזה מחייב, ונעבור לעניינים שוטפים. אז זה לא יהיה התזה כי זה מדכא קצת לכתוב על מה שקורה שם, ולא הבר מצווה מאתמול, כי באמת אין מה לכתוב - טוב יש בהמשך כמה מילים בכל אופן - ולא הדייהטסו ששבקה חיים ליד בית הספר "גליל" בסח'נין, ועכשיו היא בידיו המסורות של פאיז מכונאי הפלאים. זו כרוניקה שוטפת, ואשקרה די משעממת. אז יש לי הודעה מנהלית ואחר כך נגיע לעניין שלשמו התכנסנו - דעיכה, מוות ויגון.

אז ההודעה המנהלית היא שבפוסט קודם כתבתי על שיר שניגנו בגל"צ כשאילן רמון היה במעבורת, לפני שהוא התרסק. גירסה ל"ספייס אודיטי" עם מילים בעברית. אז יצר איתי קשר בחור נפלא בשם נועם גל, ויש לו את זה ממש מוקלט והוא שלח לי. זה אמור היה להיות נורא נחמד, אבל זה ממש מצמרר, כולל הספירה לאחור בעברית, וכל מיני משמעויות שאפשר למצוא במילים. רציתי להכניס את זה כאן, אבל אין לי מושג איך להשתיל קובץ אודיו, מה גם שאני לא סגור אם אני יכול מבחינת זכויות יוצרים. אם מישהו ממש רוצה את זה שישלח לי מייל ונראה מה אפשר לעשות. אז דבר ראשון נועם, שאפו ותודה! דבר שני, אני מכניס כאן את הספייס אודיטי המקורי, ואחרי כן מי שימשיך יקרא על דעיכה, מוות ויגון.

טוב, דעיכה מוות ויגון.

ביום שבת ישבנו ביחד, עם רמי ועליזה. מה שבדרך כלל מאוד עליז. אם אני שותה מספיק עראק אני יכול לדבר על קאנט בכל הקשר שהוא עד שמישהו מכניס לי את הבקבוק בראש. היה לי משהו שמצאתי באיזה קיוסק עלוב בקריות, שממש היה כתוב עליו "עראק זחלאווי" בערבית, והוא מיוצר בירדן. זה מאוד גרם לי שמחה. הנושא היה קאנט ושיווק רשתי, אבל בקושי הספקתי לנסות ולקשר את הנושא העיקרי מהציווי הקטגורי לממלכת התכליות, כשמישהו הציע שנראה טלוויזיה. ובאמת באחד מהערוצים האלה של יס היה את הטרמינייטור, אז שמתי את קאנט בצד, וניסיתי לראות אם העראק הולך עם קינלי מנדרינה. זה לא הולך אבל בשלב הזה לא היה לי כבר איכפת. אז בדיוק נכנסנו לסרט בקטע ששוורצנגר מגיע ומוחק שם את כל התחנת משטרה, כולל השוטר הכושי הנחמד ולאנס הנריקסון שאולי היה באמת עדיף לגמור את הסיפור הזה לפני כל סדרת 'הנוסע השמיני' וכאלה. ואז לינדה האנט מצליחה לברוח, והבחור הזה מהעתיד, אני לא זוכר איך קוראים לו סיפר לה את כל הסיפור, שהוא מגיע מארבעים שנה בעתיד.

אז עשיתי את החישוב וגיליתי שאת הסרט הזה עשו ב-1984. ראיתי אותו פעם ראשונה בשבוע נופש בעכו ביחד עם ארנון נוסבאום ומשה כהן, וזה היה 86 או 87 אז עברו איזה עשרים ושבע עד עשרים וארבע שנים, ולא שאני מפחד שעוד ארבע עשרה שנה המכונות יבואו, אבל באמת אני יותר קרוב לעתיד הזה של הסרט מאשר לזמן שהוא נוצר, וזו מחשבה מפחידה נורא. רבע מאה. וזה נראה כאילו זה אתמול. יו! אני נורא זקן. גם זה שחיסלתי את מה שנשאר מהעראק, וגם את הקינלי מנדרינות, לא עזר. נכנסתי לדיכאון של החיים שלי, וכל כך קצת נשאר מהם!

אחרי כן הייתה הבר מצווה. זה התחיל עם הקראת התורה בבית כנסת בזכרון, שהתחילה בשבע בבוקר. אז זו לא הייתה תפילה רגילה. היה המון אקשן, והושענות ולולבים, והכל לקח שעה וחצי בערך. אחרי כן התכנסנו באיזה פארק ושתינו קצת קפה ועוגה, והיה את הקטע עם הצילום עם השטיח, אל תשאלו כי גם אני לא מבין. בקיצור היה לי שלוש וחצי שעות להעביר עד הארוחת צהריים ב"חצר הבאר". אז אני ופלג בזכרון יעקב עם שלוש שעות להעביר. זאת אומרת בית התותחן. אני נורא רוצה שהוא יהיה תותחן. מכל סוגי הקיום האנושי, זה הנעלה ביותר.

הוא נורא אוהב לטפס על הכלים. ויש שם איזה חמישים תותחים. ובהתחלה הוא גם הקשיב לסיפורים שלי, אבל אחרי כן זה הפסיק לעניין אותו, כי פייר כל העניין של איך יורים את הפגז זה די טכני, ויש שם שילדה של תומ"ת עם כפתורים אמיתיים שאפשר ללחוץ! אחרי כן רצינו ללכת למוזיאון. אין שם מוזיאון של ממש אבל היה 'חדר הדרכות' שישבה שם חיילת נורא נחמדה, והסכימה לפתוח לנו את התצוגה, ולהסביר לנו אם צריך.

היא הכניסה אותנו לחדר בגודל של כיתת בית ספר, והתנצלה שמישהו הכניס שם כל מיני כסאות ושולחנות ומקרנים שלא מצאו שם מקום לשום דבר אחר. אבל הייתה שם תצוגה נורא מרגשת.

את הפגז האחרון שלי טיווחתי לגמרי בעצמי ב-1997 או 1998. אחרי כן קרו כל מיני דברים והייתי כאן והייתי שם ועשיתי כלמיני דברים אחרים עד ששיחררו אותי לגמרי לפני שנה. זה איך שהוא קשור לזה שכשהתגייסתי ב-1985 הקטע היה לירות פגז של 155 מילימטר על אוגדת שריון, ואם היית פוגע במרחק של 50 מטרים ממנה אז אתה צועק "רשום כמטרה" ונורא מבסוט מעצמך. מתי שהוא באינתיפאדה השנייה זה הפסיק להיות גליק כזה גדול, והמיומנות הנדרשת הייתה לירות במבוקש כדור של תשעה מילימטר, ואם אתה פוגע לו ישר בין הגבות, אז אתה גם כן נורא מבסוט מעצמך. שמאלנים - לא להתרגש, זה לא דבר שיצא לי אי פעם לעשות. יש כל מיני דברים לעשות בשוליים של העיסוקים האלה, וזה מה שעשיתי.

בקיצור היו שם כל מיני מכוונים ישנים, ומחשבי ירי ישנים, וכוונות תותחים ישנות. והכל היה מסודר יפה, עם פתקים שמסבירים יפה מה זה כל דבר בדיוק, אבל זה גם היה עצוב כי הכל היה שבור, והיה די ברור שזה כל מיני שאריות וגרוטאות של דברים שכבר לא בשימוש. והיה גם את הכלי שלי ממש, ששימש אותי לטווח! אז אני לא רוצה לגלות כאן יותר מדי סודות מדינה, וזה בטח כלי מאוד סודי, אם לכל המודדים האלה בצד הכביש שמודדים את הכבישים יש סיווג "סודי ביותר", אבל זה מין כלי כזה שיש לו שתי עיניות, ומנגנון עליון ותחתון, ושני פלסים. פעם אם הייתם מעירים אותי משינה באמצע הלילה הייתי יכול להציב את הדבר הזה בארצית בתוך איזה חצי דקה, ולהתחיל לטווח. טוב, זה אם היה לי יתד או כוכב צפון או משהו. היום פשוט ניסיתי לפלס וזה היה מאוד עצוב כי אחד הפלסים נשבר, ונותר רק הפלס הבועיתי, וגם לא זכרתי בדיוק איך מצפינים. אז הסתובבתי מסביב לעניין הזה כמו זקן חסר תועלת מסביב לגרוטאה. פלג איבד עניין תוך חצי דקה, והילדה החיילת נתנה בי מבט מאוד עגום.

אחרי כן הלכנו קצת הצידה והייתה שם בובה של חייל, נוסח מה ששמים במוזיאונים בערים הקטנות האלה באירופה. עקרונית זה בובה של חלון ראווה שמלבישים עליה כל מיני סמרטוטים ופיצ'יווקעס וכותבים שלט - "חייל מתקופת נפוליון עם כובע אדום וחרב אמיתית". אז פייר, זה היה תותחן משנות השמונים. היום הם לא נראים כך, אני חושב. היו לו כפפות נומקס אמיתיות. והיה גם שכפ"ץ מהכבדים האלה, ועליו אפוד! פתחתי את הפאוץ' ואשקרה הייתה שם מחסנית של גליל! שכה אני אחיה, מהשחורות האלה. לא ראיתי כזאת אולי מתחילת שנות התשעים. מישהו שם הלביש את הבוב התותחן במדי א' שכללו דגמ"ח צנחנים, במקום הקופיקו שהכריחו אותנו ללבוש ושנאנו מוות, אבל חוץ מזה הכל היה מאוד אותנטי. הרגשתי אומלל וחסר תועלת כמו הבוב התותחן. מושלך הצידה. שחלף זמנו.

עקרונית אני לא מודד את עצמי לפי המיומנויות הצבאיות שלי. דבר ראשון כי אני אדם די מועיל גם מחוץ לעניין הזה, וגם כי בכל מיני פרמטרים הייתי חייל די עלוב. אז אם אני למשל כותב ספרים, או נוטריון כפרי משגשג, או בקרוב אשחרר לאוויר העולם תזה שתגלה את האמת על הסדר העדות הדתיות אחרי שישים ושלוש שנים, או כותב בלוג מרגש ומרתק שלו קהל קוראים מתוחכם, או סתם אבא של א' ופ' ובעל של ש', אז למי איכפת אם אני יכול להצפין את המכשיר הסודי? אז זהו, שלי איכפת. ראשית כי אני מאוד גאה במיומנות הזו, ולדעת שממש איבדתי אותה זה די גרוע, אבל יותר גרוע זה לדעת שאף אחד לא צריך את המיומנות הזו יותר, וזה פחות או יותר כמו לדעת ממש טוב להפעיל בליסטראה רומאית. שנית, יש בי את הקטע הזה שאף פעם לא ממש התבגרתי מהצבא, כמו שמי שקורא את הבלוג הזה בטח מנחש. זה מין קיבעון כזה, שאם אי פעם יהיה לי זמן וכסף לפסיכולוג, אז אני בטח אעלה שם מיליון דברים אחרים, כי זה די כיף לי להיות כך, למרות שהסביבה סובלת. אז הצד השלילי של זה זה שהאובדן של יכולתי לפלס את המכשיר גרם לי לתחושת סירוס איומה, ואובדן, וחוסר אונים, ויגון, ודעיכה ומוות. זה די השתלב עם הטרמינייטור באמירה - זמנך עבר, איש זקן.

בסך הכל היה היום יום די שמח לאומה. אבל חייבים לחזור לשגרה, אז כתבתי את הפוסט הזה, למרות שלפני שעה ראיתי טלוויזיה ועיני דמעו, ומאוד התרגשתי. גם ההתרגשות הזו זו התרגשות של זקנים. צעירים לא מתרגשים כך. אז אין כאן שום אמירה פוליטית חבויה. הכל ברמה האישית. אתם יודעים - עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור, וכל החרטא הזה. הבל הבלים, אמר קהלת. הכל הבל.