הבלוג של אבו אלמוג

88FM מקדישים יומיים של שידורים לשנת 1991, שבמהלכה 'יצאו כמה מהאלבומים הגדולים' ברוק בעולם ובארץ. הקשבתי קצת, לא הייתה לי ברירה. אני סגור בחדר כבר יומיים עם ההערות של ג' לתזה, ולא צפוי שיפור משמעותי ביומיים הקרובים. טוב, אני מגיע לעיקר - וכופר בעיקר - לא שנה משהו, 1991.

נעזוב את הישראלים, כי באמת אני מחזיק מנטשה, וגם מנושאי המגבעת, ו'פחות אבל כואב' של פוליקר, עדיין כואב, ואתי אנקרי לפני הגלגול החרדי הייתה תאווה לאזניים ולעיניים (ראיתי אותה בסרט ישראלי אקסטרה זניח, "רסיסים" שהיא מופיעה שם לשתי דקות, והתאהבתי. עבר לי אחר כך). אבל הלועזיים הם כל כך - איך אני אומר את זה - זוועתיים, שחבל על הזמן. נשים בצד את כל מה שלא רוק, או לא רוצה להיות רוק, כמו אירייז'ר, וקיילי מינוג וכאלה, וכל ההיפ הופ וכאלה. הרי לא לשם כך התכנסנו כאן. גם גאנס אנד רוזס ומטאליקה לא ממש צלחו את עשרים השנה האחרונות ותסלחו לי. סימפלי רד ואר. אי. אם. הם נאג'סים שחבל על הזמן. מין מוזיקה אינטלקטואלית בכיינית. כששמעתי שאר. אי. אם. התפרקו התגובה הראשונה שלי הייתה "הם עוד פעילים?". אחרי כן הייתי צריך לסבול חודש שלם של בכיות בפייסבוק.

אז מה נשאר לנו. "מייטי לייק א רוז" של קוסטלו נחמד, כמו כל דבר שהוא עושה (כולל הופעת האורח המאממת בטרמיי) אבל לא נקדיש לו יום שידורים, נכון? אותו דבר עם בלאד שוגר סקס מג'יק שמסמן את הפיכתם של הצ'ילי פפרז מהדבר המופרע הזה שרואים לשתי שניות ב"פשעים ועבירות קלות" ללהקה שאפשר להשמיע לסבתא, והיא מאוד תהנה, עם בלדות כמו "אנדר דה ברידג'". גם לזה לא נקדיש יום שידורים.

נשארנו עם נירוונה, והם מאוד גדולים וענקיים וסבבים וכל זה. וקוביין באמת ענק וחבל עליו, והאמת היא שהתאפסתי עליו בזמן אמת ב-1991 כי הייתי קורא נלהב של 'חדשות', אבל, וזה אבל גדול, הוא לא השאיר אחריו איזה מורשת מי יודע מה. הוא ופרל ג'אם פתחו את הדרך להמון חבר'ה מתוסבכים מסיאטל עם חולצות פלנל וגיטרות, וזה החזיק מעמד כמה שהחזיק, אף פעם לא היה ממש ענק, ונגמר. אז לפני יומיים ת' ב' מז' ב' מ' שמה בפייסבוק את "אין דה פיינס" בביצוע האקוסטי, שזה באמת השיר הכי גדול שלהם לדעתי, והיה חביב לחזור לזה עוד פעם, ובערך זהו.

אם החזקתם מעמד עד עכשיו, אז גם עכשיו לא הגענו לעיקר. אני חושב שה- annus mirabilis האמיתית במוסיקה היא לא 1991 אלא 1971. ושימו לב לרשימה שליקטתי ברוב עמל. בואו נתחיל מזה שכל מיני דברים די מאממים כמו "Who's Next" של ההו, או 200 מוטלס של זאפה, או ת'ין ליזי וכאלה, וכל מאתיים האלבומים שהנדריקס הוציא בדיוק אחרי שהוא מת כדי שליורשים יהיה קצת ממון, לא הכנסתי בכלל, כי ברשימה הבאה נכנס רק מה שוואו ואם אני תופס את זה ברדיו אני עוצר לצד הדרך ושומע, ויש לי את הדיסק והיה לי את התקליט, ולא עושים יותר כאלה דברים. אז ככה -

* פרל של ג'ניס ג'ופלין. שכולל כל מיני דברים כמו בובי מגי ומרצדס בנץ, והאהוב עלי אישית -Get it while you can.

* סטיקי פינגרס של הסטונס - עם בראון שוגר, ויילד הורסס וסיסטר מורפין (למה לא הייתי בהופעה של מריאן פיית'פול ביום שלישי? כי הייתי קצת עייף, וקצת בדאון כזה, ובנימינה זה נורא רחוק.)

* אל איי וומן של הדורס - שזה אחד הענקים שלהם וענק בכל קנה מידה.

* האנקי דורי של בואי - שזה אחד הענקים שלו וענק בכל קנה מידה.

* הקונצרט לבנגלה דש של האריסון וחברים - שזו בטח ההופעה החיה הכי ענקית בתולדות המוסיקה.

* מאגוט בריין של פנקדליק - שיש עליו פוסט מאוד הזוי שכתוב בחלקו ביידיש בבלוג זה ממש.

* שאפט של אייזק הייז - שזו סטייה קלה מהנושא, אבל מוזיקה די מגניבה.

* אימג'ן של ג'ון לנון - שבאמת אין מה להוסיף.

ושימו לב גם שלא התייחסתי לעבריים (בדשא אצל אביגדור, למה לא סיפרת לי) וגם לא גנבתי שנה קדימה (טרנספורמר) או שנה אחורה (כל הדברים בני חלוף). אז כאילו זו שנה הרבה יותר גדולה, ואם ל-1991 יש יום שידורים, אז ל-1971 צריך להיות חודש שידורים או משהו כזה.

אז למה אני אוהב את 1971 ו-1991 לא עושה לי את זה?

* כי זאת המוסיקה ששמעתי כשהייתי קטן ואני מרגיש נוסטלגיה. אפרופו הפוסט הקודם. זו תופעה של זקנים. אני לא ממש חושב שזה נכון. אני לא יודע בדיוק מה שמעו בסוג הארכאי של פרוטו-גלגלצ שהיה אז בטח תחנת הרדיו הנשמעת בבית של ההורים שלי. אני חושב שהיו הרבה להקות צבאיות. האבא שלי לא ממש שמע מוסיקה. רק מה שמשדרים ברדיו. היה לנו פטיפון. אני לא זוכר שראיתי מישהו מההורים שלי משתמש בו סתם לשבת ולשמוע מוסיקה. בבית שלנו לא היו את הדברים האלה. היחס בבית שלי לרוק היה של המוסיקה הזו של הצעקות. אבא שלי עד היום אומר שאחרי שנת 1960 לא עשו שום דבר ששווה שמיעה. אמא שלי הייתה בצד של קליף בוויכוח בין קליף ואלביס. אני לא נוקט עמדה.

* כי זו המוסיקה שאהבתי כשהתבגרתי, וכמו הרבה דברים אחרים נשארתי תקוע בגיל 18, ובשנת 1991 הייתי בן 23. גם כן לא נכון. כשהתגייסתי כבר הייתי יכול להישבע בשמה של ג'ופלין, ולזמזם את הקונצרט לבנגלדש (נדמה לי אלבום משולש) קדימה ואחורה. וכך גם לגבי לנון והדורס. אבל בואי והסטונס זה דברים שגיליתי עם הזמן, וכשהייתי מתבגר די לא התחברתי, את המגוט בריין גיליתי רק לפני שנה בערך. וכשהייתי מתבגר גם אהבתי המון דברים שעכשיו אני לא יכול לשמוע. הייתי ממש בקונצרט של סיימון וגרפונקל, והיום לא הייתי טורח. אהבתי נורא את הפינק פלויד, והיום לא ממש. הייתי בטוח שדייר סטרייטס זה משהו ברמה של הביטלס לפחות. היום אני מתבייש בזה. יש לי גם אליבי של כל מיני דברים שאני אוהב מאוד שקרו אחרי 1986, כשהייתי בן 18, כמו טום וייטס וזאפה, שאמנם התחילו בשנות השבעים, אבל גלשו עד שנות התשעים ועד היום, ואיימי ויינהאוס אללה ירחמה, וכל מיני כאלה.

אז מה?

אז אני חושב שזו פשוט הייתה שנה מאוד מיוחדת. אני חושב שזו השנה ששלושת הג' - ג'ניס, ג'ימי (הנדריקס) וג'ים (מוריסון) הלכו לעולם שכולו טוב (פלוס מינוס, מי לפני ומי אחרי), והגיעו לאיזה שיא ממש לפני שבעטו בדלי, ושהביטלס התפרקו וכל אחד רצה להראות לעולם שהוא הכי טוב (שמתם לב שראם של מקרטני לא נמצא כאן, נכון?), ויש איזה צירוף נסיבות די נדיר שהביא לכל הדברים הטובים האלה.

סך הכל שנות השבעים היו מאוד חשוכות עם הדיסקו הזוועתי והתיסרוקות וכל זה. לפני כמה ימים ראיתי איזה פרומו ב-MGM ל"רולרבול" וחשבתי שגם כשעשו אז סרטים שמתרחשים באיזה עתיד רחוק ומסתורי כמו "רולר בול" או "סוילנט גרין" או "לוגאנ'ס ראן" (זה האחרון דורש פוסט מיוחד) אז השחקנים לא ויתרו על פאות הלחיים, והשחקניות לא ויתרו על האפרו / פארה פוסט בהתאמה לצבע, כך שלמרות שהסרט אומר "אני מתרחש ב-2045" הוא זועק "1974". אז 1971 הייתה איזה פיצוץ אחרון של הסיקטיז לפני שירד הלילה הארוך והחשוך של הדיסקו וכל הזוועות שלאחריו.

אז מה מכל הדברים האלה אני אשים כאן? סתם את ויילד הורסס של הסטונז, כי זה מה ששמעתי לפני כמה דקות, ומה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה. אז שישו ושמחו בשמחת תורה, ותנו כבוד לתורה. יש כבוד!