הבלוג של אבו אלמוג

יום לא מי יודע מה מוצלח אתמול. לא ניכנס לפרטים, אבל זה הסתיים בתחרות צעקות והאשמות הדדיות עם איזה עורך דין שרצה ממני דבר זה או אחר ולא כל כך רציתי לתת לו. כן, ברוח הפוסטים הקודמים, בואו אל המקצוע החופשי והמכניס. משהו קטן ששכחו לספר לכם זה שמהבוקר עד הערב תצטרכו להתעמת עם כל מיני אנשים. אני מניח שדייג באלסקה חי חיים יותר שלווים, ורק צריך להתעמת עם הדגים, והם לרוב שותקים. אם מדברים על בחירות קריירה. גם פילוסוף פוסט-סטרוקטורליסטי למשל, לא צריך לריב עם אף אחד, ובכלל צריך רק להגיד מדי פעם ש"הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי היא כפולה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אלא אם כן אתה רוחו של ז'יל דלז, ואז אתה צריך לרדוף בלילה אחרי קציני צה"ל ולדרוש שיניחו לך לנפשך. כן, פוסט די זועם על התופעה הזאת של הפוסט מודרניזם הצבאי בדרך, אבל יש איזה מקור או שניים שאני צריך לקרוא קודם.

חזרתי הבייתה די שפוך ורציתי לכתוב פוסט קטן על שיר של הטוקינג הדס ששמעתי בדרך. משהו על זה שכל פעם שאני שומע אותו אני מבין אותו פחות, אז אחרי שלושים שנה טרחתי וגיגלתי את המילים ועוד הבנתי פחות ממה שחשבתי. אז ככה התחלתי לגלוש ביוטיוב, ומצאתי משהו שהאיר את יומי, ואני חייב לחלוק עם קוראי, גם בשעה לא סבירה זו.

כל מיני מומחים למוזיקה חושבים ששיר הפאנק הראשון יצא במישיגן בשנת 1966 ללהקת רוק לטיני שאני די בטוח שאף אחד לא שמע עליה כאן, שנקראת "סימן שאלה והמיסתוריים" (Question Mark & the Mysterians). אז הבחור שבקדמת הבמה של המסתוריים מכנה את עצמו "סימן שאלה" ובאנגלית קווסצ'ן מארק, שזה מין משחק מילים כזה, אבל אמא שלו קוראת לו רודי מרטינז. השיר נקרא "96 דמעות", והוא שיר די נחמד ומגניב. יש בו כל מה שאני אוהב בשיר, ז"א נגינת אורגן כועסת ודומיננטית, גיטרות מאוד פרימיטיביות בליווי, ואיזה פשטות בסיסית וכובשת. מאוד מזכיר באמת להקות פאנק קצת יותר מתוחכמות, נוסח הסטרנגלרס, בגלגול הכועס שלהם לפני שהפכו לממתק פופ. ובאמת יש לזה ביצוע שלהם באיזה אלבום כושל שלהם משנת 1990 שנקרא "10", שכנראה לא מכר מי יודע מה כי היה לו על העטיפה את קדאפי, ערפאת, מרגרט תאצ'ר ובוש האבא. עד אתמול הייתי די בטוח שהביצוע המקורי הוא של הסטרנגלרס, אבל היום שמעתי כמה ביצועים לדבר הזה, והסטרנגלרס רק קילקלו את הפשטות המקורית של השיר עם סקציית כלי נשיפה נוסח הביג באנד שלא ממש עושה לשיר הזה טוב. המילים הן כמובן פנטזיית נקמה אווילית - עכשיו אחרי שעזבת אותי את למעלה ואני למטה, אבל עוד מעט אני אעלה למעלה ואת תהיי למטה ואז תבכי 96 דמעות. למה 96? אנ'לא יודע, אבל הסנטימנט הבסיסי מוכר לי היטב. את! את שעזבת! השארת אותי בשנת 1988 להיות עורך דין בעפולה, והלכת לחפש יהלומים באנגולה! טוב. אני יודע שזה נשמע קצת הזוי, אבל יש בזה גרעין של אמת. נו, התבגרתי ב-23 השנים האחרונות, וגם מצאתי מאז את אהבת חיי, ובכלל אני דורש לגברת ההיא רק טוב, ואפילו לא דמעה אחת, שלא לדבר על 96. אבל לפעמים שומעים שיר אווילי וחוזרים לינקות האינפנטילית. ולענייננו -

אז זה הביצוע המקורי והלא מי יודע מה שמח של 96 דמעות משנת 1966. הקליפ לא משהו, מישהו הקליט וידאו מהטלוויזיה, אבל אפשר להתרשם מהאדון מרטינז, שלבוש במין חליפה עם עניבה משובצת, תספורת מאתגרת ברוח עדות הביטלס, לא וויתר על משקפי השמש המגניבים, אבל נראה די סובל מכל האירוע לא צריך לראות את כל הקליפ. מספיק להתרשם מהעשרים שניות הראשונות -

והנה, חלפו להן עשרים ומשהו שנים. לדעתי הגענו לסוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים. הלהקה קצת השמינה שם מאחורה, אבל הם עדיין שומרים על מראה סולידי, שהפך רק לסולידי יותר עם הכרס והשער המדלדל. אבל תראו מה קרה לרודי. הבחור גילה את עצמו! מכנסי משי, חולצה כזו, קשורה למטה שחושפת את החזה עד הפופיק. בכלל נראה שהשנים רק היטיבו איתו. הוא נראה שהוא הרבה יותר מבסוט מעצמו וכיף לו לשיר. בניגוד לחבר'ה עם הגיטרות והאורגן מאחורה, הוא שמר על הגזרה. איזה מתוק. ומה צמח לו שם בקדמת המכנסיים? זה ילד, זה? שנות השמונים עשו לו רק טוב. היה כדאי לעבור את כל הזמן הזה בשביל להגיע אליהן.

אז יש סיבה להיות אופטימיים. אי אפשר לדעת מה ילד העתיד. אולי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו כמו שרודי החמוד בקליפים מצא. אולי זה נמצא מעבר לסיבוב? אולי העשור השני של המאה ה-21 לא יהיה רק פצצה איראנית, חוקים הזויים בכנסת, ומעושרות בטלוויזיה? אולי האופנה תשתנה וכל אחד מאיתנו יוכל ללכת בגאון עם החולצה הזו שקשורה על הפופיק, ומכנסי קטיפה הדוקים, בדיוק כמו שחלמנו כל השנים, להביט אל המצלמה דרך משקפי שמש קוליים ולשיר '96 דמעות'? (מטאפורה! מטאפורה! למי שמדמיין אותי עם החולצה הזו אני יכול להבטיח שלא אעשה לכם את זה.) אולי הכל מסתדר בסוף? אמן כן יהי רצון.