הבלוג של אבו אלמוג

הפיד הבלתי נגמר בטוויטר ובפייסבוק הביא אותי לקרוא את המאמר הבא בבלוג הנפלא של ראומה. המאמר מתלונן על מאמר של אלון סולר שפורסם בוויינט. אני יכול לחסוך כמה דקות של קריאה (תקראו את ראומה אחר כך. סולר פחות מעניין). סולר כתב מאמר בשבחי הגדלת החזה. ראומה לא מתלהבת. ראומה קוראת להחרים את ויינט יחסים. אני לא מצטרף לקריאה, כי בסך הכל אם קוראים את מאות הטוקבקים רואים שהקורא של ויינט לא קונה את הסחורה, והטוקבקיסטים שם די עונים לדברים, וכדאי היה לפרסם את המאמר ולו רק בשביל להראות את זה. בסך הכל ויינט עשה כאן שירות לציבור, ופתח דיון שאחרת לא היה נפתח. לא קראתי שם גם שום דבר שלא כותבים במקומות אחרים. אני גם לא חושב שהחרמה זו הדרך, אלא מתן תשובה ברורה כדי להראות איפה הבעייה ואיפה הטעות במאמר. אז אני רוצה לענות. זה לא חוכמה שראומה שהבלוג שלה עוסק בפמיניזם וכותבות בו נשים, מזדעזעת מהדברים. אבל האם יימצא הגבר שיעיז לכתוב כנגד שדי הסיליקון? כנראה שכן. חכו ותראו.

סולר סבור שאין גבר שאוהב חזה טבעי, ומסיבות אלו ואחרות זו גם העדפה של הנשים, ובמילותיו - "גבר שטוען שהוא מעדיף 'חזה טבעי' לא באמת מאמין בזה, כי אין בזה כל הגיון אמיתי. בסופו של דבר אנחנו אוהבים מה שאתן אוהבות, ומה שעושה לכן טוב, אלו שני שתלי סיליקון מדליקים, אני אומר לכו על זה!".

אז יש גבר שמעדיף 'חזה טבעי', וגם יכול להראות את ההגיון שבזה.

בואו נדוק פורתא. המדובר בהליך כירורגי במסגרתו מתבצע חתך במקום מוצנע בשד, דרכו מוחדר שתל (העשוי לרוב מסיליקון) ומוצב מתחת לרקמת השד, כך שהתוצאה היא שד בעל מראה גדול יותר ומעוגל יותר. 

כואב? כן. מסוכן? יש סיכונים. אסתטי? תלוי למה אתם קוראים אסתטי. כמובן שלא ניתן לקחת כברורה ומובנת מאליה את האמירה ששדיים גדולים יותר הם יפים יותר. זה תלוי תרבות, ומשתנה בהתאם לזמן ולמקום. ההעדפה ה'גברית' המלאכותית לשדיים גדולים, לעיתים באופן לא פרופורציונלי, לעיתים באופן שנראה מלאכותי, היא תוצאה של התנייה תרבותית. ודאי שאינה דבר אבסולוטי, וודאי שאינה 'טבעית'. מה משמעות ההתנייה הזו?

בהגדלת השדיים מסמנת האישה את שייכותה לקבוצה המוכפפת. זו המשמעות המדוייקת של ניתוח הגדלת השדיים. לשם כך נועד כל המנגנון התרבותי המעודד את ההתנהגות הזו. אין כאן שום דבר שקשור בסקס או במשיכה מינית. מבחינה גרמשיאנית המדובר בתודעה הגמונית משתלטת. הקבוצה ההגמונית, המכפיפה, גורמת לאישה להבין שהיא עצמה רוצה להגדיל את החזה. שהנשיות שלה אינה שלמה בלי 'שני שתלי סיליקון מגניבים'. ההגמוניה מבוססת על קונצנזוס. על כפייה תרבותית. לא אדוק כאן פורתא במונחים. מי שרוצה יש על זה כמה ספרים נחמדים. במונחים בורדזיאניים ניתן לומר שהקבוצה המכפיפה יצרה מצב בו הדוקסה היא 'חזה גדול זה דבר יפה', או 'אישה שאינה בעלת חזה גדול היא בעלת נשיות פגומה', ואין מקום למחשבת הכפירה המנוגדת לדוקסה, אפילו אצל מי שהדוקסה הזו מביאה אותה לכך שתחתוך חתך כואב ליד הפיטמה שלה ותשתיל סיליקון מתחת לרקמת השד. ניתן לנתח את עולם הניתוחים הפלסטיים (שנינות!) כשדה בורדזיאני, אבל לא אכנס לזה, למרות שזה יכול להיות מאוד משעשע, כמו כל עיסוק בבורדייה. אבל איך שלא נלך אפשר להגיע למסקנה שהמדובר כאן במנגנון של סימון והפרדת חבר הקבוצה המוכפפת ממי שאינו חבר הקבוצה המוכפפת, שאינו שונה מהטבעת עבדים או פרות בברזל מלובן.

אז זה אסתטי? איך זה יכול להיות אסתטי? איך אני יכול לדרוש את זה מהאישה שאני אוהב? 

ובואו נבהיר דבר קטן. ציצים זה יפה. הגוף הנשי הוא בכלל דבר יפה ומושלם. אין דבר יפה ממנו. בצורתו הטבעית. מעולם לא הסתרתי את המשיכה שלי לגוף הנשי. גם בבלוג הזה ממש. לפני שבוע חטפתי על הראש בפייסבוק מבת דודה פמיניסטית בגלל הערה שנאמרה בה המילה 'ציצים'. ספגתי את זה בראש מורכן, אך לא נסוגותי לאחור. אבל חזה מנותח דוחה אותי, ואני חושב שאם תקראו את הפוסט הזה עד הסוף, אז הוא ידחה גם אתכם. זהירות - בהמשך תמונות קשות.

התרבות המערבית היו-הפנרית, המסמנת את הנשים באמצעות שתלי סיליקון, אינה התרבות הראשונה המסמנת נשים. הסימון הוא לרוב באמצעי גופני המגביל את כושרן הגופני, ובולט לעין, אשר לו ניתנת משמעות אסתטית חיובית באותה התרבות. המשמעות היא ברורה. האישה המסומנת שווה פחות בשוק העבודה, אם היא בכלל יכולה לעבוד לאחר הסימון. האישה המסומנת מקומה בבית. האישה המסומנת היא כפופה, על כל המשתמע מכך.

שלוש דוגמאות קטנות. נתחיל מהכי קרובה אלינו. עד תחילת המאה ה-20, במשך כמה מאות שנים, נהגו נשים בתרבות המערב ללכת עם מחוך. המחוך היה אמור לתת לגוף הנשי צורה של "שעון חול" שנראתה לבני הזמן ההוא סקסית לפחות כמו שדיים מוגדלים אם לא יותר. התוצאה הייתה איומה. עיוות של האיברים הפנימיים, דפורמציה של הצלעות. נשים מסויימות, בעלות אמצעים, נהגו לעבור ניתוח בו הוסרו שתי הצלעות התחתונות, על מנת שניתן יהיה להצר את מותניהן עוד מעבר למה שמאפשרות צלעות אנוש טבעיות.

זה היה אידיאל היופי של לבישת המחוך (מקור - ויקישיתוף). סקסי? אני לא חושב. אני מניח שאידיאל החזה הגדול היה נראה מגוחך בה במידה למי שהוטבעה בו מבחינה תרבותית התשוקה למתניים צרות. עניין של התניה תרבותית.

זו הייתה התוצאה של לבישת מחוך במשך שנים. דפורמציה בצלעות, פגיעה באיברים פנימיים  (מקור - ויקישיתוף) -

אני מוכן להתערב שזה היה כאב. עינוי יום יומי מטריד וקשה. לבישת המחוך ההדוק נמשכה זמן רב. הנשימה איתו הייתה קשה. לא ניתן היה לבצע איתו פעולות יומיומיות פשוטות. אבל זה עוד כלום לעומת הדבר הבא. הסינים נהגו במשך מאות שנים לקשור את רגלי הבנות באופן שמנע את צמיחתן, כך שאישה בוגרת הייתה בעלת רגליים קטנות כשל תינוקת. אידיאל היופי היה משהו כזה (מקור - ויקישיתוף) -

סקסי? לא ממש. דוחה אפילו לעין המערבית. אבל זה כואב פחד. יש ספר שנקרא "כיסא הקשירה" של הסופרת קת'רין הריסון. מומלץ מאוד לקריאה. הוא מספר בדיוק על התהליך שעוברת ילדה שרגליה נקשרות. והנה מה שזה עושה לרגל עצמה (מקור - ויקישיתוף) - 

אז זה מגעיל, וזה כואב, וזה מגביל. וניתן עוד דוגמה אחת. טוב, המדובר בבני הקאייאן מבורמה, שגם להם אידיאל יופי שדורש מהאישה הקרבה מסויימת. ותמונה אחת שווה אלף מילים (מקור, ניחשתם, ויקישיתוף) - 

בסופו של דבר אנחנו אוהבים מה שאתן אוהבות, ומה שעושה לכן טוב, ואלו 25 טבעות צוואר מגניבות! ואני אומר - לכו על זה.

אז כשאני רואה אישה מושתלת סיליקון זה פחות או יותר מה שאני רואה. זה לא סקסי, זה לא מגניב. אני לא רוצה את זה. אני לא צריך את זה. זה לא אסתטי בעיני.

האישה שאני אוהב היא אישה עצמאית. היא לא מוכפפת לאף אחד. היא לא מרגישה שהיא צריכה ללבוש  25 טבעות צוואר או לקשור את רגליה כדי להיות אישה. היא לא מסמנת את עצמה בשום צורה. היא שווה לי בכל דבר ועניין. וזה הדבר הכי מושך.

ההתפוצצות של 200 תגובות ו-6000 כניסות בארבעה ימים זה בגלל שהפוסט הגיע להמלצת העורכים -