הבלוג של אבו אלמוג

אתמול הייתי בסיור של הוויקיפדיה בכפר קרע. בוויקיפדיה יש מסורת של סיורים, שמכונים "אלף מילים" שמטרתם לצלם תמונות ברשיון חופשי שכל אחד יוכל להשתמש בהן, בכל מיני אזורים בארץ, מנהריה ועד מכתש רמון. הסיור של אתמול בכפר קרע תואם עם המועצה המקומית, וזכינו לליווי צמוד של יושב ראש המועצה.

אני לא ממש רוצה להתייחס אל מה שהיה בסיור, כי זה לא העניין כאן. התקבלנו בכבוד מלכים, ועל כל ויקיפד שטרח להגיע צצו לפתע שלושה עיתונאים. אבל זה לא המקום כאן לתאר את זה. אני רק רוצה להתייחס לכמה רגעים שהיו לנו בבית הספר "גשר על הואדי" בכפר קרע.

הגענו לבית הספר ביום שישי, בו לא לומדים. התקבלנו בבית ספר ריק מתלמידים, על ידי המנהל, חסן, שטרח להגיע ביום חופשתו השבועי, ודיבר איתנו ארוכות.

אלמוג למדה חמש שנים בבית ספר של עמותת "יד ביד", בית הספר גליל. איני יכול לומר האם בדיעבד הייתי שולח אותה אל הלימוד בבית הספר או לא. המטרה שלי הייתה כפולה - ראשית, שתכיר את השפה והתרבות הערבית כבת המקום. שנית, שתפתח נוגדנים חזקים לגזענות. המטרה הראשונה לא הושגה במלואה. הדינאמיקה בין התלמידים בבית הספר מעודדת, שלא במודע, וודאי שלא בכוונה, דיבור בינם ובין עצמם בעברית, כך שהערבית שרכשה אינה ברמה שקיוויתי לאחר חמש שנות לימוד. לגבי המטרה השנייה, אני מקווה שהיא הושגה. היא מסתובבת בחברה האשחרית בה נהוג הפלורליזם והסובלנות לדעות אחרות ולעמים אחרים, כל עוד הדעה היא דעתך והעם הוא עמך, עם ילדות בוגרות החינוך הממלכתי הדתי, שאיך להגיד... נו... לא מי יודע מה אפשר לסמוך עליו בכל מה שנוגע ליחס ראוי לשכנינו הערבים. כך שייתכן שזריקת החיזוק שקיבלה שם היא נחוצה. וייתכן שלא. היא יצאה אדם א-פוליטי לחלוטין, בעוד שאחיה, שלא הלך לבית הספר 'גליל' מגלה סימנים של שמאלן קטן. היא אדם אופטימי, פתוח וחברותי, כך שייתכן שמראש ביטוי גזעני או שנאה לזר זה לא משהו שהייתה מפתחת ממילא. הצד הקשה של העניין הוא שמבחינתה חמש השנים בבית הספר גליל היו חמש שנים של בידוד חברתי. על זה איני רוצה להרחיב, אבל מבחינתה זה היה תשלום במטבע קשה ובמזומן, כאשר התמורה היא עתידית ולא ברורה.

ובכל אופן היה משהו מרגש, גם מבחינתי וגם מבחינתה, לשבת ולשמוע את שני המנהלים, חסן ומאשה, ושוב לשמוע על החינוך המשותף ועל האידיאלים, ועל הקשיים, ועל השיטה. כאשר חסן סיפר איך לומדים את ספרי הקודש של כל דת, איך מארגנים מערכת לימודים שתציין את ימי החג של שתי הדתות, איך מתייחסים ליום הזכרון וליום הנכבה, נשטפנו שנינו בזכרונות. במשך חמש שנים התמודדנו מדי יום עם אותן שאלות. כל מי שמעורב בבתי הספר האלה הוא אדם נפלא. כששמעתי את חסן ומאשה מדברים מייד נזכרתי בנועה וכמאל, מנהלי בית הספר גליל כשאלמוג למדה בו, שמבחינתי עומדים בקו אחד עם מחנכים כמו יאנוש קורצ'ק. ואני רציני.

העולם בחוץ עושה סימנים של טירוף מתקדם. אם מציצים החוצה רואים כל מיני תופעות של שנאה, גזענות, שוביניזם והומופביה. כמו כל מיני רבנים שאוסרים על שירת נשים (בואו נתחיל לספור לאחור עד שזה יגיע לאשחר. עשר. תשע. שמונה...), פעולות תג המחיר שהגיעו משום מה אלינו לגליל, חקיקה ימנית מטורפת שיצאה משליטה, וכל הדברים האלה, בנוסף לספירה לאחור הנוספת, למלחמה האזורית. אז לשלושים ושלוש הדקות (הבחור שישב לידי הקליט, אז ראיתי כמה זמן זה ארך) שנמשכה הפגישה עם חסן ומאשה היינו במין שטח אקס טריטוריאלי שבו שררו הגיון, אהבה, אחווה, רצון טוב, ושוויון.

לכמה רגעים שקלתי לספח את כפר קרע אל הסולטנות הדאהר אל עומרית, שתחום שלטונה הדרומי עד עתה היה בקו עפולה / הרי הגלבוע. היתרון היה כמובן סיפוח אל-באבור על כל שלושת סניפיה - ואדי עארה, יקנעם, ו'אל באבור אקספרס' במזרע. אבל החלטתי שלא להיות גרגרן, וויתרתי על סיפוח המשולש. בתי הספר של 'יד ביד' יהיו כמו 'מכון גתה' או 'מכון סרוונטס' של הסולטנות הגלילית. יפיצו את התרבות השוויונית והאחווה בין העמים גם במקומות בהם אלו לא יהיו נהוגים כדרך הטבע. בסולטנות ברירת המחדל תהיה חינוך מעורב. מי שירצה לשלוח את ילדו לבית ספר שאינו מעורב, ייתקל בכל אותם מכשולים ביורוקרטיים ואחרים שבהם נתקל החינוך המעורב אצלנו.

על הקיר בבית הספר הייתה שמיכת טלאים. בדרך כלל אני לא מתלהב משמיכות טלאים, כי זו תרבות אמריקאית פר-אקסלנס. מכיוון שישבתי אל מול השמיכה, קראתי שוב ושוב את מה שכתוב על משבצותיה, בעברית, ועד כמה שהבנתי מגעת, בערבית. הגעתי למסקנה שהיא יפה להפליא, והחלטתי להביא את היופי הזה גם לכאן.