הבלוג של אבו אלמוג

עורכי דין המופיעים בבית המשפט קוראים זה לזה "חברי". הכוונה היא כמובן לא ל"חבר" במובן שבני אדם שאינם עורכי דין (או 'בני אדם' להבדיל מעורכי דין) מכוונים אליו של לשבת על המרפסת עם בירה דובל בלגית ולרכל, או אם הילד נתקע שיהיה מישהו שיכול לאסוף אותו מהחוג, אלא ל"חבר ללשכה". ובאמת, שמעתי את הביטוי הזה נאמר (לעיתים קרובות מפי, אודה ואבוש) כשהוא נטען בכל כך הרבה בוז וטינה, שבין זה לבין יחסי רעות בין בני אדם אין דבר וחצי דבר. ועוד רמז - אם עורך דין ממש רוצה לקטול את מי שמופיע מולו, אז הביטוי הראוי הוא 'חברי המלומד'. ברגע שזה נאמר, כולם באולם מבינים שהסכינים נשלפו. האמת היא שאני ממש משתדל להתרחק מקרבתם של עורכי הדין, שלדעתי מהווים השפעה רעה על האישיות, פרט לזו שאני נשוי לה, אלו שאני עובד איתם, אבי, אחותי, ועוד שניים, שלושה, עשרה ידידים קרובים. אבל יש כל כך הרבה מהם שאי אפשר לברוח. אז בלשכת עורכי הדין כבר יותר מ-60,000 חברים, ואתמול נוספו עוד למעלה מאלף חדשים. ואני רוצה להכיר לכם שניים מהם, שאני לא ממש מכיר אישית, אבל זכו לפרסום מסויים בימים האחרונים.

הראשון הוא מתן ארנבי, עורך הדין ה-60,000. אז קראתי המון ירידות על השם שלו, וזה לא יפה ואני לא רוצה להצטרף לזה. וגם האמת היא שהתמונה שלו שם לא משהו. בטח צילמו אותו בהמון תמונות, ופירסמו רק את זו שהראש קצת בזווית. וגם קצת שיחקו עם הצבעים שהידיים שלו יצאו מאוד אדומות, ויש לו מין הילה כזו מסביב לראש. אז גם לזה אני לא מצטרף. סך הכל מהראיון משתקף בחור טוב, שדי הסתדר בעבודה במשרד עורכי דין ממש ממש טוב, ואני מאחל לו בהצלחה. אבל הוא סמל למשהו מאוד לא טוב. עורכי הדין מתרבים בקצב לא יאומן, והם כבר אחד ל-157 מהאוכלוסייה. זה כמו סרט מדע בדיוני זול. אז ארנבי לא אשם, אבל הוא, ואני, וכולנו בבעייה רצינית.

רק כדי להראות את גודל הבעייה, ועד כמה הריבוי הוא לא פרופורציונלי, אתן כאן כמה נתונים. אז הנתון הבסיסי הוא שאם עורכי הדין היו מושבעים בקצב שווה מראשית המדינה אז היו מושבעים 78 עורכי דין מדי חודש. החישוב הוא פשוט. מאז קום המדינה היו 63X12+7 חודשים. מחלקים 60,000 בתוצאה. אבל הקצב הוא נורא נורא לא אחיד. הוא הרבה יותר מקצב גידול האוכלוסין.

אבא שלי, אני, ועו"ד ארנבי חותכים את 63 שנות קיום מדינת ישראל בערך ל-3 חלקים באופן גס. אבי הושבע כעורך דין בשנת 1969. אני הושבעתי בשנת 1994 וארנבי הושבע אתמול. אוכלוסיית ישראל היום היא 7,811,900 נפש.

אבי הושבע בשנת 1969 והיה עורך הדין ה-5,400 בערך. אוכלוסיית ישראל מנתה אז 2,929,500 נפש. לו היה הגידול במספר עורכי הדין פרופורציונלי לגידול באוכלוסיה היו לנו היום 14,400 עורכי דין. בפועל יש למעלה מפי ארבעה המספר הזה.

אני הושבעתי בשנת 1994, והייתי ה-16,500 בערך. אוכלוסיית ישראל מנתה אז 5,471,500 נפש. לו היה הגידול במספר עורכי הדין פרופורציונלי לגידול באוכלוסיה היו לנו היום 23,557 עורכי דין.  בפועל מספרם של עורכי הדין למעלה מפי שניים וחצי המספר הזה.

וכדי לסבר את האוזן. לו היו עורכי הדין מושבעים בקצב שווה מקום המדינה, היה אבי מושבע בינואר 1954, שנה וקצת לפני שחגג בר מצווה, ואילו אני הייתי מושבע בספטמבר 1965, שנתיים וחצי לפני שנולדתי.

טוב, די עם הסטטיסטיקה. זה משעמם טיכו. אז מזל טוב לארנבי, ולכל עורכי הדין הצעירים. נמשיך הלאה. זה בעצם טוב שיש כל כך הרבה עורכי דין כי זה מאפשר גישה למוקדי הכוח בחברה לכל המגזרים, ולא רק לאליטות השמאלניות השבעות, שתמיד מוצאות את הדרך להנציח את עצמן ולהשתלט על מוקדי הכוח, וליצור חסמים למי שאינו כמותן. לדעתי יש מקום גם לעורכי דין שהם בעלי גישה לאומית ופטריוטית, אוהבי עמם, וגרים במאחז בשומרון. אז זהו, שיש בין ה-60,000 לפחות אחד כזה והוא עורך הדין שמעון, שגם כתב מאמר נאה בטמקא שכותרתו "למה מי מת בשומרון" וזה החבר השני שאני רוצה להכיר לכם.

עו"ד שמעון, על פי טמקא, הוא אב לשבעה ותושב חוות גלעד שבשומרון. מאמרו, הנושא את כותרת המשנה "בסך הכל חסמו ציר וניפצו שמשות רכב, בלי פצועים. הקצינים הגיבורים נכנסו בכוח והנוער הגיב בנימוס, קצת דחיפות וזהו..." עורר תגובות רבות, ואני באמת לא מתכוון להיכנס לזה, אבל משהו אחר שתפס את תשומת לבי כן ראוי להערה, ואני מקווה שעורך דין שמעון יקרא ואולי יפיק איזה לקחים.

שמעון סבור שחייל צה"ל המקבל פקודה לפנות יישוב צריך להגיב בהאי לישנא: "די, אני לא יכול. זו פקודה בלתי חוקית בעליל, שלא דגל אדום מתנופף מעליה, כמאמר השופט חשין, אלא 100 דגלים שחורים". זו דעה נאה היכולה לפתוח דיון נאה בשאלה - פקודה בלתי חוקית מה מי ומתי, והאם זה ממש בלתי חוקי לפנות מאחזים, או שדווקא אלו שמנסים לפנותם הם המפרים את החוק. ויש לי חשק לפתוח בוויכוח הזה כמו שיש לי חשק לשחות בבריכה מלאה שמן מנועים פושר. לא בשביל זה אני כותב כאן. אז מה שהפריע לי הוא הציטוט של חשין והדגל האדום.

חיפשתי במאגר המשפטי של נבו את הצירוף "השופט: חשין" (אפשר לחפש שם לפי שופט!) וגם "דגל אדום" ומצאתי רק איזכור אחד. דוד חשין, כשעוד היה במחוזי בירושלים, פסק פעם בב"ש (י-ם) 2668/99 שמעון צצושווילי נ. מ"י, שזה בקשה לערעור על הארכת מעצר של אחד, צצושווילי, שלפי חשין איומיו על אשתו מעלים דגל אדום המעורר חשש סביר לבטחונה ומצדיק את המשך מעצרו. אז דוד חשין הוא שופט מאוד חשוב, והוא גם היום הנשיא בנצרת מה שאומר שאני צריך להיות אקסטרה נחמד אליו, אבל תכל'ס אין כאן איזה פסיקה מדהימה שתלמידי משפטים לומדים, ואני לא חושב שלזה בדיוק התכוון עורך דין שמעון.

אז אולי יש עוד פסיקה שאני לא מכיר, שבה חשין דיבר על 'דגל אדום', ומי שיוצא כאן בור ועם הארץ זה בדיוק אני ואף אחד אחר לא, ואני באמת אשמח אם יעמידוני על טעותי, אבל אני חושב שמה שחברי באמת התכוון אליו הוא פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי, בביד"מ 3/57 התובע הכללי נ. רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז, 90 עמ' 213 - 214, בה אמר הלוי "סימן היכרה של פקודה 'בלתי חוקית בעליל' מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת 'אסור!'... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום. זו מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו."

זה דרך אגב פסק הדין בעניין כפר קאסם, שניתן כשחשין היה בוודאי בתיכון. וסיפור המעשה הידוע בוודאי לעורך דין שמעון, אך נחזור עליו לטובת קוראי הבלוג הזה, הוא שאותו מלינקי היה בין מבצעי פקודה לירות במפרי עוצר, שהביאה לטבח באזרחים חפים מפשע בכפר קאסם.

אז זהו, בערך. אם עורך דין שמעון רוצה לבקש מחיילי צה"ל להפר פקודה ביום פקודה, שלפחות ימצא את הציטוט המדוייק. זה הכל. זו גם נקודת התחלה טובה לדיון. ישבו שמעון והחיילים, וילמדו את פסק הדין של כפר קאסם, וינסו להקיש לשאלה האם יש גזירה שווה בין הטבח הזה ובין פינוי מאחזים על פי הוראת בג"צ והרשויות המוסמכות אם לאו. גם אני מוכן לבוא ולתרום את דעתי, אם אוזמן, רק שאני לא כל כך אוהב להגיע לשטחים, ועושה את זה רק כשממש מכריחים אותי כמו במילואים או כשאחותי מחליטה לגור שם וזה. אבל היום אפשר לעשות שיחת ועידה טלפונית או בסקייפ או משהו כזה. אז אני חושב שלימוד בחברותא עדיף גם על הדחיפות הכי מנומסות. יאללה, ננסה. רק טוב יכול לצאת מזה.