הבלוג של אבו אלמוג

נו, אז איך מתנהגים ברשת למישהו שדעתו שונה משלך? האמת היא שאני כשמאלן מתנשא מצוי, מקפיד להסתגר במגדל השן האקדמי, ובוחר את ידידי על פי שיוכם הפוליטי. מי שאינו מוכן לצטט מ'הקפיטל' ולאחר מכן לבעול נידה בפרהסיה, ובכך להפגין את התנגדותו להדרת הנשים ואת מחוייבותו לערכים השמאלניים האנטי דתיים בה בעת, אינו ראוי להיות בחוג ידידי. אבל מה לעשות שמשפחה לא בוחרים? קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את אחותי המתנחלת, את בני דודי החרדים מבית שמש, ועוד כל מיני תופעות מהסוג הזה, גם כאלו שמבליחות כאן בטוקבקים תחת הכותרת 'אסתר'. נורא ואיום.

טוב, אז לפעמים זה חודר את השריון, ויש איזו אינטראקציה זמנית וחולפת עם מישהו שאינו משוייך אירגונית לשמאל הרדיקלי, אינו קורא את 'ארץ האמורי' ובשבילו J14 זה כביש בדרום צרפת, וז'יז'ק זה אבקה נגד פרעושים. אז מה עושים במקרים כאלו? הבלוג המצויין של עידו קינן סידר למקרים אלו תרשים זרימה, שפחות או יותר מסדר את הראש באטיקט לשמאלנים מול מי שאינו שמאלני ברשת. מיהרתי ושיתפתי את זה בפייסבוק. חלק מהתרשים עוסק ב"קישור לוידאו של לאטמה" שמוביל לאפשרות חסימתו או הסתרתו של המקשר בפייסבוק. בשיתוף שלי ציינתי שזה מכבר אני נוהג לחסום את המקשרים ללאטמה, עוד לפני שקראתי את הבלוג, ובתגובה קיבלתי את השטיפה הבאה מבת דודתי אפרת, שהיא אחותה של אסתר המיתולוגית:

"הבנתי - סאטירה שמתאימה לדעות שלך - לא, סאטירה שנוגדת אותן – 'למחוק את החבר/ה'. כחלק מהחשיבה ה-'סמולנית' שלי, אני סבורה שכדי לשנות צריך גם ללמוד להקשיב לצד השני ולאתגר אותו. גם אם אני לא מסכימה עם מישהו, אשמח להיות חברה שלו. המחיקה האוטומאטית שהחלטת לנהוג בה, תגרור אחריה רשימת חברים בעלי אג'נדה דומה לך וכך אולי תחווה מרחב מוגן, אבל ללא ספק עם פחות אפשרות לשינוי או הידברות."

אז אני נורא אוהב ומעריך את אפרת, ודי הרכנתי את ראשי בבושה. היא לפעמים קצת נוזפת בי בפייסבוק אם אני סוטה מקווים מסויימים, לרוב בענייני פמיניזם (פעם העזתי להשוויץ בכך שהספר שלי במבצע ב'בלייזר' וחטפתי על הראש) ובדרך כלל צודקת. אבל מה לעשות שלאטמה עולים לי על העצבים? אני חייב לבזבז את הזמן המועט והיקר שקצבו ברוב חסדם לי האל הטוב, וחברת "כראמה" יצרני העראק הירדני המשובח,  בלהסתכל במשהו שממש עולה לי על העצבים? טוב, אז התפתח שם דיון שלא ניכנס אליו, ומי שחבר שלי בפייסבוק יכול להסתכל ב-17 בדצמבר, ולראות מה שקרה שם וזה לא ממש רלוונטי להמשך של הפוסט הזה.

והיום בבוקר הפנו את תשומת לבי לדבר הזה. זה סירטון בערוץ של לאטמה, ששר למנגינה מוכרת של חג המולד, שיר שכנראה מכוון לאומות העולם, ובו הוא מזהיר אותן מפני האיסלם. אז האנגלי רואה איך שורפים את הביג בן והופכים אותו למסגד, הצרפתי מתלונן ששרפו לו את האוטו, השבדית לא יכולה לצאת החוצה מבלי שיאנסו אותה, והכל מסתיים בשירת "אללה הוא אכבר". אז זה מצחיק? זו סאטירה? כנראה שכן. אותי זה קצת הגעיל. לא יודע. אני חושב שמי שיוצר דבר כזה לא קנה את הזכות שאני אתייחס אליו כסאטירה לגיטימית. אבל זה רק אני, כי עוד לא למדתי להקשיב לצד השני ולאתגר אותו. הסיסמה שלהם זה "למה להתעצבן לבד?" אז אני משתף אתכם ובואו נתעצבן ביחד, כל מי שכמוני לא למד להקשיב לצד השני ולאתגר אותו.

ועוד שני דברים קטנים. דבר ראשון, האנשים האלה באנגליה, צרפת ושבדיה, ששונאים מוסלמים, הם בדרך כלל שונאים גם יהודים. זה הולך ביחד. ימין קיצוני בכל מקום חוץ מישראל, בא עם אנטישמיות בילט אין מהבית. זה השורשים שלהם, אין מה לעשות. ועוד משהו. גם בארץ כריסטמס זה לא גליק גדול, ויש כאלה שלא כל כך אוהבים כריסטמס במרחב הציבורי. אז כאילו גם מנקודת הראות של הסרטון הזה, שאם אני מבין נכון (וכנראה שלא. סתם סמאלן עם ראש סגור) זה "אם הם ישנאו שם מוסלמים, וגם לנו יש בעיות עם מוסלמים, אז הם יאהבו אותנו" - יש כאן כמה בעיות. בכל אופן, כשמאלן יהיר ומתנשא אני לא רוצה לראות או לשמוע יותר את האנשים האלה, ואני חוזר על אזהרתי שמי שישתף אותי בפרי יצירתם בפייסבוק ייחסם לאלתר. גם אתה אופיר. החנינה הייתה חד פעמית. אני יודע שאני מפסיד דברים נורא מצחיקים, וגם פניני חכמה נדירות. אני אחייה עם זה.

אז אפרופו כריסטמס במרחב הציבורי, הייתי לפני כמה זמן בחיפה וראיתי שם את הדבר הכי מקסים, והכי רב תרבותי, והכי מאמם שיש, וזה עשה לי טוב בדיוק במידה שהסרטון הלטמאי עשה לי רע. זה עץ כריסטמס עשוי כולו מחומרים ממוחזרים (לרוב בקבוקי מים מינרליים של ליטר וחצי) שנמצא במקום הכי מרכזי בחיפה, בשדרות בן גוריון. לא התאפקתי וצילמתי. יצא מאמם. עם המקדש הבהאי ברקע. אז הנה קצת טוב בתוך כל הרע. אם אני שומע שמישהו שונא מישהו - ערבים, חרדים, נוצרים, אותי, או מטיף לשנאה, אני יכול להסתכל על זה ולחשוב שיש עוד תקווה.