הבלוג של אבו אלמוג

יאיר לפיד נורא אוהב לדבר בשמי, אחיו, העבד. אני, יליד שנות השישים ואיש מעמד הביניים, הוא האדם המדוייק שלפיד מדבר בשמו. בואו נדייק - יליד שנות השישים, הגבר, האשכנזי, המשכיל,  ואיש מעמד הביניים. לא יכולתי לבקש דובר רהוט יותר. אמנם, לא שפר גורלי כגורלם של ילידי שנותיה הראשונות של המדינה שהוציאו להם כדמות מרכזית את ביבי, שמדבר אפילו יותר יפה ורהוט וגם באנגלית, אבל בכל אופן, זה ממש סקונד בסט, ואין מה להתלונן. טוב, יש את כל הטענות הרגילות - שהוא לא ממש מעמד הביניים, כל הסיפור עם הדוקטורט שאני צריך לקרוע את התחת ולו יש הישגים ספרותיים, וכל זה, אבל למה להיות קטנוניים? הוא קם ועמד ומדבר בשמנו, לא שאל אותנו, והוא שם.

אז מי אתה בדיוק, המדבר בשמי? אם אני מסתכל על עצמי, כאדם שעיקריה של השקפת עולמו עוצבו בשנות נערותו ובחרותו, יש שני אירועים שאירעו בשנות השמונים, שעיצבו אותי להיות מה שאני היום, ודאי מבחינה פוליטית, ומכל בחינה אחרת. מלחמת לבנון הראשונה, והאינתיפאדה הראשונה. כל מי שנולד בטווח של 63 - 73 מגיע מאותם מקומות ולאותם מקומות, אלא אם כן לא היה כאן כשהם קרו.

מלחמת לבנון הראשונה היא היום אירוע נשכח, ומושכח. עוד מעט היורצייט ה-30, וחוץ מ-650 משפחות, ועוד כמה נרגנים, כמוני, שמאלנים להכעיס, אף אחד לא יזכור. יש לזה המון סיבות. רוב מי שנמצא היום בארץ, לא היה כאן בשנת 1982. או שלא נולד, או שעלה לאחריה. האירועים הטראומתיים שלאחריה די השכיחו אותה. האיש הרע (והוא היה רע. רע מאוד) עבר בינתיים שינוי תדמית. אצל השמאל הוא נתפס כסבא הטוב שפינה את המתנחלים מגוש קטיף. אצל הימין הוא נזכר כסבא הרע שפינה את המתנחלים מגוש קטיף. כל מה שעשה לפני 2005 לוט בערפל. כן. הייתה שם יחידה 101, ומשהו עם יום כיפור ותחבושת ותעלה, משהו הירואי כזה, עם יפה ירקוני שרה בנגמ"ש כשהמיג המצרי צולל, ומלחמת לבנון הראשונה. הוא עצמו תייג את המלחמה כ"אחת מהמוצדקות במלחמות ישראל". ספק אם רוב אזרחי המדינה כיום זוכרים משהו מעבר לזה.

אז איך אפשר להעביר את האווירה? את התרמית, את ההטעייה, את השיסוי, את הפלגנות, את הזדון שבו הושלכו חיילי צה"ל אל מותם בשם תכנית הזויה שנועדה להשליט את ישראל על לבנון. מה עובר בלב כששומעים שמות כמו בשיר ג'ומייל, סמיר ג'עג'ע, אלי חבייקה, בעלי בריתנו הנצחיים. את הבוץ הלבנוני שדישדשנו בו במקומות הזויים כמו עליי ובחמדון. איך צה"ל שימש במשך חודשים ארוכים, במחיר דמים נורא, עד 'הנסיגה' ב-1985, כשוטר במלחמה שלא מתחילה ולא נגמרת בין הסונים לשיעים לנוצרים לדרוזים. את ההודעות על נפילת החיילים מדי יום. את ההרגשה כשראיתי בטלוויזיה את החובש חופר בגלי ההריסות בצור, מוציא משם יד, בודק את הדופק ועוד בטרם יחפור הלאה מכניס לאותה יד עירוי. את המדריך בצופים שגוייס ונשלח ללבנון. את בן הדוד שמדי יום חיכינו לקבל ממנו בדל מידע. את הידיעה שזו מלחמה פוליטית, מלחמת שולל, מלחמת כזב. אי אפשר. זה מאוד קשה. מי שהיה שם יודע. מי שלא היה יכול רק לנחש. אני הייתי בן 14 כשהמלחמה פרצה. הייתי מודע לכל מה שקרה. יאיר לפיד ממש היה שם.

אני לא חושב שהוא כותב על זה הרבה. בכל אופן לא קראתי שום דבר שכתב שעוסק בזה. אני מניח שבזמן אמת, לפני שלושים שנה, הוא הרגיש את אותם רגשות חזקים שהיו לכולנו. בעד או נגד. אם ארצה לנחש ניחוש מושכל, אני יכול לנחש שהוא דווקא היה בצד 'של הרעים'. לפני שהיה מעין ליברל מחמד, נשלח טומי לפיד על ידי בגין, בתור קומיסר תרבות, לנקות את אורוות רשות השידור מהשמאלנים. והצליח לא רע. אני מניח שבתחילת שנות השמונים הבית שלפיד גדל בו היה בית של ליכוד, בעל אוריינטציה מובהקת של הימין של אז. ימין, שכמה שהתלוננו עליו, היה הרבה יותר טוב מהמוטציה הקלירקלית או הפשיסטית שצמחה ממנו מאז, אבל עדיין לא גליק גדול, אם תשאלו אותי.

אז מה חשב יאיר בן ה-19 על מלחמת לבנון? זה הזיז לו? זה היה טוב? זה היה רע? אני לא יכול לדעת מה חושב יאיר בן ה-48 על שום דבר, טוב - לא בלי לשלם כדי לשמוע גם את רמי קליינשטיין ולא בא לי. אבל יאיר בן ה-19 דווקא כתב, והרבה, ב"במחנה". אז צריך לבדוק מה היה לו אז להגיד על ענייני השעה. ובאמת זה מעניין. מה הוא חשב אז? האם הוא השתנה מאז? כשהוא מדבר בשמי, האם חווה את אותם דברים שחוויתי אני? איפה היה ומה עשה כשהמלחמה השתוללה? כשבני דורו הובלו אל מוות חסר טעם בהרי השוף ובג'בל ברוך? מה היה לו להגיד על זה אז?

אז הלכתי לעשות דבר שממילא מישהו יעשה מתי שהוא, ולחפש את הכתבות הישנות של יאיר לפיד ב'במחנה'. מישהו הרי יגיע לשם בסוף. אז מישהו חושב על זה אני יכול לחסוך שלוש שעות עבודה מעצבנת. אני כבר יכול לתת את השורה התחתונה. אין 'אקדח מעשן'. מהכתבות עולה תמונה די סטנדרטית, בלי התבטאויות מיוחדות לטוב או לרע, בלי משהו מאוד מרשיע (או מאוד מזכה). נורא סתם. אבל גם בסתם הזה יש משהו. אני חייב להודות שהגעתי לשם עם כוונות רעות לחלוטין, שאפילו טרחתי לפרסם כאן. ודי נשביתי בקיסמו. הכתיבה שלו תמיד הייתה בעיני ריקה ומשעממת. לא ממש טרחתי, אתם יודעים. בדרך כלל הייתי נופל בשורה השנייה של הטור או בשאלה השנייה של הראיון. אבל הכל נמצא שם עוד ב-1982! הנרקיסיזם הזה, חסר המודעות העצמית, תחושת החשיבות העצמית, המאמיות הלאומית, הניים דרופינג, הכל!

"בצרי בערבית פירושו בוקר. 'קראו לי כך כי נולדתי מוקדם בבוקר' הוא אומר. קשה לא לגלוש לסימליות עם השם הזה. בצרי הוא איש של בוקר, של אדמה. יש לו חמש בנות ואישה והוא גם רכז הספורט של המושב. הוא 'ישראל היפה' בעיקר משום שהוא לא יודע את זה". האם השורות האלה נכתבו ב-1983? ב-1993? ב-2003? זה כמובן יאיר לפיד בן ה-20 כותב על סמ"ר עזרא בצרי, שקיבל צל"ש מפקד אוגדה, ב"במחנה" שפורסם ב-6.4.1983. אבל הוא לא השתנה הרבה מאז. הוא לא השתנה בכלל. וזה למה שאני אוהב אותו פתאום. אני לא אצביע בעדו. הוא מדבר בשמי בלי לשאול אותי, ויעשה כנראה המון דברים שאני לא אוהב, אבל היי, גם אני וגם הוא תקועים בגיל 19 ולא יכולים לצאת!

זו הייתה חוויה, העיתונים האלה. מלחמת לבנון בשיא רשעותה, טיפשותה ואיוולתה. לא היה כזה דבר לפני כן, ואהין לומר שגם אחרי כן. המון שמות מוכרים. עמנואל רוזן, ספי בן יוסף, יזהר כהן, עלי מוהר. האם חובב ארצי שהיה כתב ב-1982 הוא היום האחראי על מחלקת אכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה? והפוליטיקאים של אז, והגנרלים של אז. וכל מיני דברים שנראים היום מוזרים או מביכים. טור שבועי של חנן גולדבלט. כתבה על 'חבר הכנסת השקט' משה קצב. קרוליין לנגפורד בבגדי שפנפנה מפרסמת משהו זה או אחר.  ולפעמים יש תמונה של שתי חיילות במדים הנכונים, אלו שאני מכיר, מכוונות מכוון. והתותח רועם, והלב נשבר...

בפוסטים הבאים אקח אתכם למסע אל 1982 - 1984 עם יאיר לפיד. זה יכול להיות מעניין. פוסט אחד יוקדש לשאלה מה בדיוק עשה ב'במחנה' והאם הסיפור שעולה מהדפים תואם את ההיסטוריה הרשמית שסיפר בראיונות. פוסט נוסף יוקדש למסעות יאיר הצעיר במלחמת לבנון הראשונה. מה ראה שם, מה חשב על זה. מה כתב. כמו שכתב ב-14.9.1983 - "את דיווחו של צוות 'במחנה' שנלווה אל הכוחות שירדו מעליי דרומה אפשר כבר לקרוא היום כמעט כטכסט בספר לתולדות עמנו'. אשרי שזכיתי להוציא טכסט משובח זה מתהומות הנשייה ולהביאו לקורא, 30 שנה אחרי. חשוב כבר לדעת שכשם שיאיר בן ה-48 מתגאה בכך שאין טקס צה"לי בו לא מוקרא טכסט (טוב. על בדיחה חוזרים פעם אחת. הטעות במקור...) שכתב, כך חשב יאיר בן ה-19 שהטקסטים שמשפריץ עטו הנובע ייכתבו ב'ספר לתולדות עמנו'. אחיזה במציאות היא דבר חשוב. אני מקווה שמצאתי ואוכל להביא את הדברים החשובים והמעניינים. ושוב, לא לצפות ליותר מדי. אין דרמות. אין 'אקדח מעשן'. יאיר בן ה-19 אהב לשמור על האמצע המדוייק בדיוק כמו יאיר בן ה-48. אבל גם את זה חשוב לדעת. נקווה שיהיה מעניין. שבת שלום.