הבלוג של אבו אלמוג

אני חולה, וגם הילדים. היום הזמנתי מישהו מטבריה, שהיה מאוד לחוץ להגיע אלי ולקבל ממני איזה תיקים, אז סחבתי את עצמי למשרד, וברגע שהגעתי הבנתי שזה לא ילך, ושאין כל כך עם מי לדבר מהצד שלי של השולחן. אז הפלתי את הטבריאני על אחותי, והתקפלתי. לקחתי איתי את התיק המעניין של א' לכתוב סיכומים, אבל התנור והבית והעצלות מצווים עלי להשלים את המשימה הזו בכל מועד אחר עד המועד האחרון שחל בערך עוד שלושה שבועות. אז שמתי את התיק בצד ואני כותב כאן. זה הרבה יותר קל כי לא צריך לחפש פסיקה, ואם משהו ממש מאמם אז אפשר לכתוב שהוא ממש מאמם. אז בונ'ה - שמעתי היום ברדיו שיר ממש מאמם!

את קרולינה אני לא סובל. האחיות נחמה עשו לי רע, וכל המוזיקת עולם או מה שזה לא יהיה שהיא עושה זה כל כך לא אני בכל כך הרבה רמות שהייתי יכול לכתוב על זה פוסט שלם, אבל אני לא, כי היום שמעתי ברדיו את הביצוע שלה ל'ולא היה בינינו אלא זהר', וזה ביצוע ממש מושלם שבא לבכות, והיא ישר קיבלה חנינה על 'So Far' וכל אלה, ותאמינו לי שעד היום סבל רב סבלתי ממנה, מקרולינה.

ולא היה בינינו אלא זהר הוא השיר הכי אהוב עלי בעולם אולי. וכבר כתבתי כאן על השיר הזה (בפוסט שנקרא "הלוואי" שהתפרסם ב-19/10/2011, ועסק באופן תמוה משהו בגלעד שליט, ביבי ובועז שרעבי), אז אני אצטט את עצמי. כי אני אוהב את הכתיבה שלי, ובטח לא כולם קראו, ומי שקרא לא זוכר, וכוסאומו - זה כל כך "מחולל האמרות של אבו אלמוג", כולל האיזכורים לסבנטיז, והרחמים העצמיים, עד הניואנס האחרון:

"אז דבר ראשו, השיר הזה יצא ב-1970 ובטח הרדיו ניגן אותו המון בשנים הראשונות של החיים שלי. זה שיר ענק. יש בו המון דברים אמריקאים מהתקופה הזו, מין בלוז / ריתם אנד בלוז כזה, והחצוצרות הללו בפתיחה זה אפילו קצת רוק מתקדם, והביצוע הקולי הגדול מן החיים של צילה דגן שמתעלה על ההפקה והליווי והקצב ונותן את החותמת הסופית. המון דרמה, אבל גם המון אינטימיות. והמילים! שפתיים יישק. לאה גולדברג בגדולתה. עזבו את הסיפור האישי של גולדברג שכנראה מסופר כאן בצורה רומזת ועדינה. מי לא הרגיש פעם 'ולא היה בינינו אלא זהר', תחושה כל כך מדוייקת ועדינה, שאני יכול לחבר לכמה רגעים מסויימים מאוד בחיים שלי בחיבור של מאה אחוז. ואם כבר אז הקטע של 'עד מה מאוד שחקת באמרי כי את השחר הענוג כפרח, אקח ואשמרנו למזכרת, ואשמרנו בין דפי ספרי." המאהב האינטלקטואל, המרעיף על מושא התשוקה היפה להכאיב אבל הסתום בלחץ מטאפורות נשגבות, וכל מה שהוא יכול לקבל בחזרה זה צחוק. איך אומרים - Been There, Done that. (הכוונה לא אליך כמובן. את הבנת את כל מה שאמרתי לך. באמת! זרמת עם המטאפורות שלי כמו שצריך. זה האחרות.)"

או קיי. אז קרולינה מבצעת את השיר הזה. ממש לא רע! הליווי קצת יותר קופצני, ועדיין שומר על נגינת האורגן האגרסיבית, שהופכת למעין מוסיקה הודית בפזמון. אבל לא הודי כבד, ולא שאנטי כזה של מטיילים ישראלים בגסטהאוס בגואה, שזה תת תרבות שאני לא סובל. יותר ביטלס, אם בכלל. וזה בכלל נחמד, וקרולינה יודעת לשיר, מה לעשות, ואיבדה גם חלק מהמניירות. מתכתבת המון עם הביצוע של צילה דגן מ-1970, אבל עושה לו גם הרבה כבוד. כמו שצריך. ניגשת לקלאסיקה בלי בושה, מסתכלת לה בעיניים, ועושה מה שהיא רוצה, פחות או יותר. סבבה.

היא איחדה גם את "ולא היה בינינו אלא זהר" עם שיר אחר של לאה גולדברג. "שיר אהבה מספר עתיק" שהוא הרבה פחות מוצלח לטעמי. ראשית, הוא מפורש יותר, כואב יותר, ופחות מרומז מ"ולא היה בינינו אלא זהר", שנית, הוא מדבר על סיטואציה שונה לגמרי, ושלישית, וחשוב, "ולא היה בינינו אלא זהר" זה כל כך כפר מזרח אירופי, עד אחרון פרחי ניצת התפוח. לעומת זאת "שיר אהבה מספר עתיק" זה כל כך המרתף של הספריה הלאומית בירושלים באוגוסט בלי מזגן. "דמי יבש ברוח הקדים". הדם של מי לא, בעצם. כאן, באשחר, אגב, לדעתי שלוש או ארבע מעלות. חתיכת חורף סידרו לנו, ועוד מעט אני צריך לצאת לאסוף את ש' מצומת יגור, גוסס או לא גוסס. בקיצור, שני השירים האלו לא מסתדרים, אבל קרולינה די משדכת אותם יפה, ומעניין לראות איך היא מלבישה את המנגינה של "ולא היה בינינו אלא זהר" על "שיר אהבה מספר עתיק" שכתוב במקצב שונה לחלוטין. זה יוצר שורות קצת מלאכותיות כמו "לבי שפל מאוד והאיילת" (לא עוד תרעיף בבוקר פז ותכלת...) אבל זה יוצא סבבה ותודה לך קרולינה. לא חשבתי שאני אכתוב את זה. הנה כתבתי.

טוב, אני אביא רק קישור לשיר של קרולינה, כי בכל אופן חנינה וזה אבל זה הבלוג שלי, ואני עדיין לא מת על הפרצוף שלה, וכאן אני אשים שיר אחר של מישהי שנקראת הופ סנדובל, ומכונה מזי סטאר, ולדעתי לא משמיעים אותה מספיק ברדיו או בכלל, והיא גם נורא יפה, אז הרווחתם.