הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה שבועות הייתי בהופעה של משינה. היה די סבבה, בסך הכל, למרות שהם צירפו אליהם את יעל דקלבאום ופיטר רוט, שניים שנמצאים אצלי גבוה מאוד ברשימת האומנים מסורבי הכניסה לסולטנות הדאהר אל עומרית כשתקום. הם נתנו הופעה לא רעה, לדעתי שעתיים וחצי כולל הדרנים, עם כל הלהיטים הגדולים. אז היה נורא סבבה עם שלח לי מלאך ותחזור תחזור וכל אלה. ומייקל בנסון נאיבי כתמיד ב"לא מקבל את הדין", ולמה לי פוליטיקה עכשיו כאילו נכתב היום. אבל היה גם קצת מקריירות הסולו של החבר'ה שם, ויובל בנאי שר את "לא יכול לעצור את זה".

אני חושב שזה היה הקטע הכי מרגש בהופעה. הוא שר את זה כאילו הוא נמצא הרגע בגבעות של ביירות. כאילו כל העניין קרה אתמול. היה שם כאב אמיתי, ועלבון, ותחושה של בגידה. הם עלו מהשירה, ומהמילים - "אנחנו יורים בטעות", "לא מאמין לאף מילה", "מנצלים אותנו סתם". יובל, מה עובר עליך? זה היה לפני שלושים שנה, ומאז גדלת קצת, התבגרת, הקמת להקה, נולד לך ילד, איחרת בגללו, וגם הילד, ברוך השם, גדל לתפארת ויש לו להקה ולהיטים משלו. אז מה העניין? לא יכול להתבגר? אז זהו, שהדברים האלה לא עוברים. אני חושב שהוא מרגיש כלפי לבנון הראשונה מה שאני מרגיש כלפי האינתיפאדה הראשונה. חווייה מעצבת וכואבת שלא תעבור לעולם.

אז מה קורה איתך, יאיר? צעיר בחצי שנה בערך מיובל בנאי, וגם טחן כמות רצינית מאוד של לבנון. ועל זה - שאפו. אמנם כתב במחנה, ולרוב הניח את הראש על הכר בתל-אביב ולא בהרי השוף, אבל היה במקומות שאחרים לא היו, וראה הכל, וכתב על הכל. ובסך הכל תפקיד די קרבי בז'אנר הזה של כתב במחנה, שיכול באותה מידה גם לכתוב על מתנדבות האגודה למען החייל בבסיס האם בעפולה, ובכל אופן יוצא פעם אחר פעם למקומות המסוכנים. אז מה אתה חושב על המלחמה ההיא? היה כדאי? בגדו בכם? ניצלו אותכם? האם האמנת לכל מילה, או שלא האמנת לאף מילה? אני מכיר המון אנשים בני השנתונים האלה שחיים את המלחמה הזו מדי יום. האם גם לפיד ביניהם? האם לנצח תצרוב בו תחושת הבגידה והניצול כמו שזו צורבת בבנאי, או שיש לו רגשות יותר חיוביים כלפי האירועים האלו? הייתה לו נקודת ראות רחבה יותר משל בנאי, שראה את המלחמה דרך קנה התותח. האם הייתה לו איזו תובנה שחמקה מבנאי? 

את הפוסט הזה התחלתי להכין בינואר. הוא עבר המון גלגולים, ובסוף אתם מקבלים גירסה מאוד מקוצצת. ניסיתי לעשות כרונולוגיה רצינית, להשוות אירועים שכתב עליהם מול כותרות ראשיות בעיתונים החשובים באותו תאריך, אבל יצא משעמם ומאוד דידקטי. בינתיים ביצע לפיד התאבדות פומבית מרהיבה בדף הפייסבוק שלו, עם כל מיני אמירות כמו "טוב ביי" שהפכו לנכס צאן ברזל בשיח האינטרנטי הישראלי, והקל עלי את החיים מאוד. האמירה הזכורה ביותר של לפיד היא "אני תמיד תומך בעמדת מערכת הביטחון".

כאן ניתן לבחון. האם לפיד בן ה-20 גם תמך בעמדת מערכת הביטחון? כמה אזהרות לפני כן - לפיד הוא כתב "במחנה", עיתון צבאי במלחמה. אם מישהו מצפה לטקסטים נוקבים נגד המלחמה אז זו ציפיה לא ריאלית. טקסטים כאלו לא היו מודפסים. זה די בטוח. בימים רגועים יותר, ב-2001 נסגר העיתון עקב "תכנים לא נאותים", כפי הנראה תכנים שנגעו להומוסקסואליות. אבל אפשר לבחון עד כמה ההזדהות של לפיד עם המערכת הייתה מוחלטת. עד כמה קיבל את האמת שנאמרה לו, בין אם האמין לה ובין אם לאו, ועד כמה העביר אותה הלאה.

תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא היה, למי שלא ראה, למי שלא נולד, למי שעוד לא עלה לארץ - מלחמת לבנון הראשונה הייתה מלחמה שתוכננה על ידי אריק שרון במטרה ליצור 'סדר חדש במזרח התיכון', ולהשליט ממשלת בובות נוצרית עושת דברה של ישראל בלבנון. הכינו את המבצע 'אורנים גדול' שנים מראש, השתמשו בפקאקטע עילה, התנקשות בשגריר בלונדון על ידי ארגון זערורי ושולי, כדי להיכנס ללבנון, שיקרו ורימו את ממשלת ישראל על כל צעד ושעל, הגיעו לביירות, הסתבכו שם בטבח חסר טעם, נסוגו עם הזנב בין הרגליים, לאחר שבן הברית הנוצרי התגלה כמשענת קנה רצוץ, חבורה של רוצחים צמאי דם שלא ניתן לסמוך על מילתם. לאחר מכן, במשך חודשים, ניסו לסגת מהאזורים בהם החזיקו, הסתבכו במלחמת גרילה עם השיעים, כוח שלא היה עויין לישראל קודם לכן, ובמלחמה מיותרת וקטלנית בהרי השוף, שם נתקעו חיילינו במלחמת אזרחים בין הדרוזים לנוצרים. מניין האבידות היה קשה מאוד. היה ברור למדי שאין שום טעם בנוכחותנו בהרי השוף ובעצם מעבר לאוואלי. היה ברור שכל האבידות הן אבידות שווא. אך הסגת הכוחות הייתה יכולה להתפרש כהודאה בכשלון המהלך כולו, בכשלון הקונספציה, בכך שהמלחמה הייתה מלחמת כזב מיותרת ושקרית מלכתחילה.

אז בואו נחשוב - במציאות כזו של מלחמה מיותרת, אבידות קשות שגורמות להתמרמרות בקרב האזרחים, חלקם הגדול משרת במילואים, רואה את הנעשה במו עיניו, וחשוף למוות חסר טעם כברווז מטרה במטווח שבין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף, מה היא עמדת "מערכת הביטחון"? איזה תכנים, איזה מסרים, תעביר המערכת הזו לחיילים הקוראים 'במחנה', חיילי סדיר, חיילי מילואים? סביר להניח שהיא תרצה להסביר שהכל בסדר, שהנוכחות במקומות האלו הכרחית וחשובה. שהמשימה בהרי השוף, בעליי, בג'וניה, היא חשובה להגנת העורף, אך גם חשובה מאוד מבחינה הומניטרית לשמירת הסדר בארץ כאוטית. שאין הבדל מהותי בין השהיה בלבנון לבין השהיה בשטחים (שהיו אז רגועים מאוד ושקטים שש שנים לפני האינתיפאדה הראשונה), או בסיני. שהאוייב הוא לא משהו וצה"ל הגדול והחזק יוכל לו. כי הנסיגות הטקטיות מעת לעת משפרות את המצב הבטחוני ומשפרות את בטחון הלוחמים. הגיוני? עכשיו נשאר לנו לראות עד כמה התכנים האלו עוברים בכתבות של יאיר לפיד. לפיד הגיע ל"במחנה" לאחר סיום הקרבות הראשוניים של המלחמה, באוקטובר 1982. בשנים 1983 ו-1984, כאשר שימש ככתב, היה עד לשהיית צה"ל צפונית לאוואלי, לנסיגה אל קו האוואלי, ולאירועים כמו אסונות צור.

אז הקריאה של הכתבות האלו היא מאוד מעניינת. יש שם קוריוזים כמו שני ראיונות עם אולמרט, שהם די חריגים. ראשית, כי יאיר לפיד מיעט לראיין פוליטיקאים, ושנית כי אולמרט היה אז פוליטיקאי די זוטר. חבר כנסת מן השורה. כמובן שכיום אנו יודעים את מערכת היחסים ביניהם, שהגיעה לכך שאולמרט לוחש על אוזנו של לפיד כיועץ סתרים ערב ההודעה הדרמטית על הכניסה לפוליטיקה. מעניין. אבל יש גם הערכות מרתקות כמו - "התפתחות מעניינת במיוחד מבחינתנו היא בהתקוממות המיליציות השיעיות בשכונת בורג' אל ברג'נה שבמזרח ביירות. נביה ברי, מנהיג המיליציות, ניהל, בזמנו, 'רומן' עם ג'ונבלאט והוא נמצא כעת בדמשק. אם יחליטו השיעים להצטרף למלחמה לצד הדרוזים, יקשה הדבר מאוד על ישראל, משום שבדרום לבנון יש רוב שיעי גדול, אשר ישראל מקווה, בעזרת היק"ל (יחידת קישור ללבנונים) למשוך אותו לצידה - או לפחות לשמור על שקט בקירבו." (14.9.1983) נו. אני במתח. האם ישראל הצליחה בעזרת היק"ל למשוך את השיעים לצידה, או שאלו הצטרפו למלחמה לצד הדרוזים?

אבל בואו נניח לקוריוזים, ונגיע למנה העיקרית. לקחתי כאן כמה כתבות של לפיד, ואני מביא דברים בשם אומרם. מי שסבור שהציטוטים אינם מדוייקים, אינם הוגנים או הוצאו מהקשרם מוזמן לבחון את הכתבות עצמן הנמצאות בספריה של סמינר אורנים, או אפילו לפנות אלי ולקבל את העותק שלי.

במרץ 1983 ביקר לפיד בעליי. עליי היא עיר נוצרית בהרי השוף, שהייתה אחת הנקודות הצפוניות ביותר בהן החזיק צה"ל בתקופה שבין הנסיגה מביירות ובין הנסיגה לאוואלי. מתוך הכתבה - "עליי - דו קיום בעיר רפאים" 9.3.1983.

"למרות הקור והפחד, אין חיילי צה"ל בסביבה סובלים מבדידות. 'אין הרגשה ששכחו אותנו,' אומרים החיילים. 'דואגים לנו מאוד'. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא אולי בקנה המידה הנצחי של הדאגה - המטבח. איכות המזון משתפרת באופן בולט ככל שמתרחק הגבול. 'אנו משתדלים להעניק לחיילים גם תעסוקה רבה ככל האפשר בזמנם הפנוי. חייל שחוזר מהשמירה ובמקום להשתעמם רואה סרט - אינו ממורמר. בהרי השוף קולטות אנטנות הטלוויזיה בבירור את השידורים מירדן וקפריסין. 'אנחנו רואים 'תהילה' חמש פעמים בשבוע' צוחק סג"מ צ'" אך מעבר לצחוק - מודים קצינים במקום - קיימת בעיה של עייפות חיילים. אין זו עייפות נפשית, אלא עייפות פשוטה, אנושית מאוד, תולדה של חיים בתנאים קשים ביותר. הווילות בהן מתגוררים חיילי צה"ל בגיזרה אינן מפצות על הקור, עומס השמירות והכוננות המתמדת... הוויכוח הציבורי המתנהל לגביהם בארץ אינו מפריע לחיילים. הסערה הפוליטית, מסתבר, נהפכת למשעממת כשבחוץ משתוללת סערה של ממש. 'החיילים די פאסיביים,' אומר אל"מ פ'. 'יש דברים אחרים שמטרידים אותם.'."

"בלילה עומד טרי, איש מילואים, בעמדת השמירה ולוגם קפה: 'מה יש, בסיני היה יותר טוב?' הוא ספק תוהה, ספק זורק שאלה רטורית לחלל האוויר..."

"יומיים קודם לכן, בצידון, ציטט אחד הקצינים את אמרתו האקטואלית תמיד של 'דדו' שאמר פעם: 'הזכות שלנו כצבא היא לתת לאזרחים שבעורף לחיות את חייהם האזרחיים בצורה החופשית ביותר, מבלי להרגיש את המלחמה על הגבול'.

באוגוסט 1983 שב וביקר לפיד בעליי.  מתוך הכתבה - "עליי - שינאה בעיר גוססת" 3.8.1983:

"'מדי יום יש ירי בין הדרוזים לנוצרים המסכן גם את כוחותינו. אנו מגיבים בכוח כלפי שני הצדדים ומונעים את הירי', אומר סא"ל ח'. יותר מבעבר, בולט היום תפקידו של צה"ל כגורם מרגיע ומפשר באזור: 'שני הצדדים מתכוננים למלחמה וכל אחד חושב שינצח בה", מסביר סא"ל א', מפקד הגיזרה מטעם יחידת הקישור ללבנונים של צה"ל."

"'אנחנו לא נוקטים בעונשים קולקטיביים כלפי האוכלוסיה בשל הפיגועים", אומר מפקד העוצבה, "עם זאת אנחנו עושים הכל כדי למנוע פיגועים. עוקרים עצים, מרחיבים צירים, ובצורה מסויימת זה פוגע במקומיים כולם". ביחס לפעילות הסייענים המדיניות נחרצת: "אנחנו מתייחסים אליהם כמו למחבלים עצמם," הוא אומר. המשמעות - ברורה".

"כמפקד גיזרה מטעם היק"ל נמצא סא"ל א' בקשר הדוק עם התושבים המקומיים. יותר מכל אדם אחר, הוא מעורה בתוכם, מודע להלכי הרוחות ביניהם: 'הם חוששים מהפינוי שלנו ולא מעוניינים בו,' הוא אומר. 'האווירה מאוד לחוצה: אף אחד לא מאמין שבאמת נעזוב'. כאמור, מתפקד צה"ל כיום כבלם זמני של בעיותיו הפנימיות של האזור. 'צריך לזכור,' אומר המפקד, 'שאנחנו באנו לכאן על מנת לעזוב, בסופו של דבר'"

בתחילת ספטמבר 1983 נסוג צה"ל אל קו האוואלי, צפונית לצידון ולג'זין, אך דרומית להרי השוף, לדאמור ולבחמדון. לפיד ליווה את הנסיגה הזו. מתוך הכתבה "הרי השוף: אחרי המבול" 14.9.1983:

"שבוע בלבד לאחר ההתפנות לאוואלי כבר נראה המבצע כולו כארוע הסטורי. במקומו צמחה במהירות מציאות אכזרית ונזילה המשתנה ממהדורת חדשות אחת לשניה. את דיווחו של צוות 'במחנה' שנלווה אל הכוחות שירדו מעליי דרומה אפשר כבר לקרוא היום כמעט כטכסט בספר לתולדות עמנו"

"ההערכות שדיברו על 'פינוי תחת אש' ו'פילוס דרך בכוח' אינן מפריעות לוויכוח העז הניטש סביב השאלה באיזה מסעדה בארץ יאכלו את הארוחה הבאה ומי ישלם תמורתה. 'יורים' מעיר מישהו. המח"ט, אל"מ ש', מרים ראש. 'זה ירי זה?' הוא מזלזל מתוך אחת העגבניות"

"מאוחר יותר, יאמרו החדשות, יופגזו הכוחות המאספים של שיירת הענק. מפה, נשמעות היריות כמו הד רחוק, בלתי מורגש. בבחמדון כבר החלו מסתבר, הקרבות בין הדרוזים והנוצרים על 'אדמת המריבה', ובסוק אל ע'רב תחל המלחמה בעוד שעות ספורות. 'אני בהחלט ארגיש יותר טוב כשנצא מפה', אומר המח"ט - 'זה אזור עם הרבה מאוד בעיות שלא אנחנו אלה שנפתור אותן'.

"'יש משהו סמלי בכך שאנחנו שהגענו ללבנון בנחתת גם יוצאים ממנה בנחתת', אומר מפקד היחידה. ליד גשר הזהרני יושב שוטר צבאי עייף: 'סע', הוא מחווה בידו - 'עכשיו בטוח פה.'"

בנובמבר 1983 שהה יאיר לפיד עם חיילי ההנדסה שהשלימו את בניית מחנה אנצאר החדש. אנצאר היה המחנה שבו רוכזו ה'מובאים' (איני זוכר את הביטוי המדוייק) אנשי אש"פ ואחרים שנתפסו בשבי במהלך הלחימה. עם התקדמויות הנסיגות הועבר המחנה למיקום חדש. מתוך הכתבה "גשם ראשון כבר ירד כאן" יאיר לפיד, 16.11.1983.

"לפני שבעה חודשים נסעתי להרי השוף לפגוש את גדוד ההנדסה של פיני. בארץ התנהל אז אחד הוויכוחים הציבוריים העונתיים, ואני חיפשתי בין השורות שאמרו לי החיילים את הספקות, את הלבטים. לא מצאתי. הייתה בהם השלמה שקטה עם הנעשה, שעורבה בצילו היומיומי של הפחד. 'חיים כמו שועל שרודפים אחריו זאבים', אמר לי אז ניסים למול הרכס המתנשא של הרי המתן, מעוזם של חיילי הצבא הסורי. 'עוד מעט', הם אמרו, 'עוד מעט נחזור לארץ ונוכל לסגור את פרק לבנון'. שבעה חודשים מאוחר יותר אני מוצא אותם שוב - ועדיין - בארץ הארזים. את מקומו של הפחד תפסה תחושה של עייפות. בשיחה איתי משתמש פיני במילה 'משבר'. נסוג ממנה וחוזר אליה, מגשש סביבה..."

"...מוטי מפסיק את השיחה. צריך לחזור לעבודה. הם לוקחים את הכלים והולכים לכיוון הגדרות. המילים כשלעצמן מעבירות אולי את תוכן הדברים, אך לא את הטון שלהן: אין בהן שום ייאוש, משום סוג, גם לא מחאה. המשפטים קהים במקצת, החדירה לעומק היא מותרות שהסביבה אינה יכולה להתיר..."

בדצמבר 1983 ביצעו חיילי צה"ל גיחה אל מעבר לאוואלי על מנת לסייע לנוצרים שהיו לכודים בעיירה דיר אל קמר. גיא בכור מתאר את האירוע. גם הוא היה שם ככתב גלי צה"ל. לטענתו, כשהגיע למקום גילה כי לא היה מצור, אלא שצה"ל נפל קורבן למזימה של הפלנגיסטים, שהגיעו לדיר אל קמר שבהרי השוף יחד עם כוחות צה"ל, ונתקעו שם. הם רצו ליווי של צה"ל אל מחוץ לכפר, על מנת שלא להסתכן בנסיגה דרך השטח הדרוזי. וכל זאת לאחר שהברית של צה"ל עם הנוצרים פחות או יותר הסתיימה. צה"ל נשלח, על פי בכור, למשימה מסוכנת ביותר, תוך סיכון חיי חייליו, ללא כל צורך. וכיצד מתאר לפיד את אותו האירוע עצמו? "יום אחד מעבר לאוואלי", 14.12.1983.

"מבלי להסתכן בנרקיסיזם מובהק, אפשר לומר בכנות כי חילוצם של נצורי דיר אל קמר בשבוע שעבר, במבצע צבאי מקיף ומתואם, היה אחד הרגעים היותר יפים של צה"ל. המחווה ההומניטרית, הזרה כמעט בנוף המסוער של לבנון שסועת השנאה, עוררה התרגשות הן אצל חיילי צה"ל שנתקבלו באורז ופרחים והן בקרב הנצורים ואולי גם בקרב הצרים"

"דיר אל קמר היתה מאז הבוקר כמרקחה. כוח צה"ל שנכנס אליה מוקדם בבוקר התקבל בשמחה. היה זה סיומו של מצור ארוך על עיירה יפה. 'מסטיק, מסטיק,' פנו ילדים אל החיילים שעל נגמ"שים. 'סיגריה, סיגריה' ביקשו אחרים..."

"הפלנגות הוציאו את נשקם איתם. מכוניותיהם, מלאות דלק ומצברים מתוצרת צה"ל ועמוסות נשק, הלהיטו את היצרים. הדרוזים לא נשארו חייבים. בלוק פה, בלוק שם, וכבר נוצרה מהומה. האלוף אור וקצינים אחרים שהיו באותה עת בשטח ניסו להרגיע. 'חאלאס' אומר האלוף אור לדרוזי עם בלוק. 'חאלאס' אומר הדרוזי, ומחבק את האלוף אור, מסתובב ומיידה את הבלוק בפלנגיסט שעובר בסביבה. האלוף אור פושט ידיים, מנסה להרגיע, ואחר כך הוא אומר: 'הם כבר יעשו שמח, הדרוזים האלה'.

"מבחינת צה"ל לא היה הפינוי שאלה פוליטית. ישראל ניסתה בדיר אל קמר למנוע רצח. יותר מזה, היא נסתה למנוע רצח חסר טעם. הטרגדיה של דיר אל קמר אינה שונה מבחינת היקפה ועצמתה מטרגדיות לבנוניות אחרות. יתרונה בכך שהיא ויזואלית, היא נתפסת. לרגע אחד היא הפכה למערבון - עם רודפים ונרדפים, מביסים ומובסים." 

"הפינוי מדיר אל קמר היה אקט הומאני, אנושי מאוד, אולם בלבנון יודעים כולם - זהו רגע שיישכח במהירות"

אלו עיקרי הדברים. יש הרבה כתבות נוספות, והבאתי רק את הציטוטים שנראו לי כמעניינים במיוחד, או שופכים אור מיוחד על הגישה של לפיד. כיום, שלושים שנה אחרי, קשה לשפוט את לפיד הצעיר.  השאלה שאני שואל, אל מול הדפוס שנראה כאן, הוא האם חל שינוי בין יאיר של 1982 לזה של 2012? האם הקבלה של דברי מערכת הביטחון ללא סייג היא דפוס שמלווה אותו מ-1982 עד היום? זו השאלה הרלוונטית ביותר לגבי מי שמתיימר להיות מנהיג, ולאחוז בעמדת השפעה. ואם לפיד קורא את הדברים באמת אשמח לשמוע, האם היום אתה רואה את הדברים אחרת? האם היום היית מנסח אותם אחרת? האם אתה חש כבנאי, נבגד ומנוצל, או שמא אתה חש שהיית חלק מאירוע חשוב, ממלחמה שהיא בין המוצדקות במלחמות ישראל, שתרמת את תרומתך לביטחון, והבאת לעורף את האמת ואת הגישה הנכונה ביותר שניתן היה להביא לגבי האירועים האלו?

עד שאקבל תגובה זו עומד כאן הטקסט העירום לשיפוטכם. טוב ביי.