הבלוג של אבו אלמוג

היום, ה-27 במרץ הוא יום העשור לפיגוע במלון פארק.

בשבילי זה לא סתם יום. בכלל, שנת 2012 היא שנת העשור לשלושה אירועים חשובים מאוד, שכל אחד מהם הוא אבן דרך אישית שלי. ועד כמה שחשבתי על ניסוח הפוסט הזה די הרבה זמן, אין לי כל כך מושג איך לכתוב אותו בלי להישמע פומפוזי, לאומני, ורחוק מאוד מהטון הרגיל השמאלני הסבבי והמאמם שלי. ננסה.

בואו נתחיל מהאירועים האחרים. 1982 היא כמובן מלחמת לבנון הראשונה. מהמוצדקות, אבל גם מהמקוממות, מהמכעיסות, טוב, המקוממת, המכעיסה, המזוייפת, הרצחנית לשווא שבמלחמות ישראל. אירוע של רצח לשם רצח, פלישה מזויינת לשם פלישה מזויינת, רמיה, הונאה, פלגנות, ובקיצור - אריק שרון והליכוד במיטבם. באלמנט שלהם. הייתי בן ארבע עשרה וחצי ואני עדיין כועס. אז למה אבן דרך אישית? לא בגלל זה ששירת ולא חזר וזה ששירת וחזר קצת אחרת, זה שהיכרתי וזה ששמעתי עליו, וההוא והשם והזהו, אלא בגלל הזנב המדמם של השהות המיותרת והרצחנית בלבנון במשך 18 שנים לאחר המלחמה, מה שנתן לי אפשרות לכמה וכמה חודשים סבביים בסדיר ובמילואים. אז כשיתקרב היורצייט, יגיעו כמה פוסטים. דרך אגב, הברק - המחובר למצוקות העם. מכר את הבית באקירוב. קנה משהו יותר צנוע בשמונה מיליון ש"ח. כבוד. סוציאליסט אמיתי. מה סוציאליסט? קומוניסט. באחד במאי הבא בכיכר המרכזית בפיונג יאנג יצעדו עם תמונות שלו ושל שלי יחימוביץ' במקום מרקס ואנגלס - החליט לתת "אות מערכה" למשרתים ברצועת הביטחון. גם על זה פוסט בהמשך.

1942 היא הרבה יותר אישית. והרבה יותר כואבת. באוגוסט - אוקטובר 1942 רצחו את יהודי ווהלין. ביניהם המשפחה של אבי. הם היו בשתי עיירות - ורבה ושומסק. התאריך של שומסק זה 18 באוגוסט, וזה גם יום השנה שמציינים במפגש של השומסקאים מדי שנה. הייתי שם פעם או פעמיים. לקרוא לי 'שומסקאי' זה קצת מגוחך, אבל יש קשר, בהחלט. אני מתכנן לציין את יום השנה השבעים באופן מאוד מיוחד, וגם על זה בהמשך. אם ניקח את שומסק, שם הלכו ביום אחד כל הרוגי מלחמת לבנון אצלנו + חמש שש שנים של רצועת הביטחון. מכניס לפרופורציות.

אז חזרנו ל-2002. מה הקשר? בירה נשר. אין קשר. סתם תאריך עגול. 

יצא לי די הרבה לחשוב על החיים שלי בזמן האחרון. מין תקופה כזו, לא משהו. כל אחד עובר כזה. אז חשבתי שעשיתי כך ואחרת והייתי פה והייתי שם, וברוך השם גם ילדים וכאלה, ועד עכשיו הדבר שאני הכי גאה בו זה שכשהגיע הטלפון באותו יום שישי עזבתי הכל ונסעתי עם הצ'ימידן בפורד המקרטעת למחנה ענתות.

אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לדביק מדי מזכרונות. רק זכרון אחד. בלילה לפני שעזבנו את ענתות בדרך לבית לחם (בונ'ה, זה נשמע כמו משהו ממלכים ב') לא יכולתי לישון. קמתי בארבע וחצי ויניב שהיה לידי קם גם כן. צעדנו איזה שלושה קילומטר כדי למצוא מקלחת, וכוסאמו, מצאנו. היא הייתה של מדריכים או משהו, והיה שלט שאסור להיכנס, ונכנסנו, והתקלחנו איזה חצי שעה. הייתה לנו שיחה נורא מעניינת בדרך. דאגנו לילדים. אני לא זוכר בני כמה היו הילדים של יניב, אם היו לו. אלמוג הייתה בת חמש ופלג בן שנה. ואני זוכר שחשבתי שסבא שלי היה בן 28 במלחמת העצמאות ועזב את הכל והלך להגן על ירושלים, ואמא שלי ושולה היו בערך באותו גילאים של אלמוג ופלג, והוא היה משהו כמו שנה מחוץ לבית. וממש הרגשתי את הנוכחות שלו שם.

לא הייתי שם השמאלן הציני שאני רגיל להיות. תבינו, מאוד כעסתי שהרגו יהודים בפסח. זה ממש לא בסדר, לדעתי. הקטע של להרוג יהודים בליל הסדר הקפיץ גם אותי, ומי שמודע לעומקי השמאלנות שמופגנים בבלוג הזה בדרך כלל מבין שהפעם הם הגזימו.

אז הרגשתי שאני עושה משהו צודק ושאני נלחם על הבית ומגן על הבית, כמו שסבא שלי נלחם על הבית והגן על הבית, ושזה אותו בית ממש. ירושלים. ועשינו מה שעשינו. קצת ירינו וקצת ירו עלינו. לא עלי באופן אישי, אלא מסביב. גם אני לא יריתי. הכי הרבה שעשיתי זה שהייתי חלק מצוות שניסה לכוון צלף שלא פגע כי היינו מזווית שונה והוא לא הצליח להבין את ההסברים ועד שהוא התאפס שם הבנזונה ברח. קורה. 

לא הרגשתי שאני מדכא את העם הפלסטיני או משהו. העם הפלסטיני דיכא אותי, לדעתי. החבורה שהתבצרה שם בכנסייה היו ממש חארות. אני די סגור על זה. כל הקטע של להתבצר במקום קדוש לא עובד עלי. וגם בני ערובה וכאלה לא נחמד לדעתי. 

אז מה היה לנו כאן? יש היום הרבה פחות פיגועים, ואם היה לי חלק בזה אז אני מאוד גאה בזה. אני לא יודע אם זו חומת מגן או גדר ההפרדה (גם כן רעיון לא רע, אם רק לא היו משתמשים בה בשביל לגנוב שטחים כמו אני לא רוצה להגיד מה) אבל זה לא מונף לשום הישג מדיני. הכיבוש עדיין נמשך, ואין שום תהליך שלום. לא היה מאז שנת 2000. לא עם אריק שרון ולא עם אולמרט ובטח לא עם ביבי. ולא יהיה גם בטווח הקרוב. אז כל הדם ששפכנו וששפכו אחרים היה די לשווא. כי כל עוד נמשך הכיבוש, אנחנו לא עשינו כאן כלום. כי כל עוד אין לנו אופק של שלום מתי שהוא בעתיד, ולדעתי כבר אין, אז מה שעשיתי זה רק לחזק את הכיבוש. אני לא רוצה לחזק את הכיבוש. אני רוצה להפסיק אותו. אני רוצה להאמין שכל מי שכמוני, הגיע באותו יום שישי עם המכונית לבסיס, אבל לא זכה לחזור עם המכונית הביתה, מת בשביל משהו אמיתי. בשביל איזה בסיס אמיתי עתידי לחיים שלנו כאן, וזה לא קרה. אז הוא מת בטח בשביל משהו, בשביל שיהיה יותר בטוח, בשביל שלא יהרגו יותר יהודים בסדר פסח, וזה הרבה, אבל זה לא מספיק.

טוב, עד כאן. בקרוב פוסט על "אות רצועת הביטחון". אני בעד, דרך אגב. אני רוצה לפחות אות אחד. לאבא שלי יש גם את מלחמת יום כיפור וגם את מלחמת ששת הימים, אז אני רוצה את רצועת הביטחון. מגיע לי. כשיגיע הזמן לשפוך עוד קצת קיטור על לבנון הראשונה אני אשוב לכאן בסבבה. אני עדיין חושב איך להגיע לנושא של 1942, אבל גם זה יגיע.

וחבר'ה - עוד שישה ימים ההגנה על התזה! זה מגיע. אי אפשר לעצור את זה. בעצם אפשר, כי אני כבר מתחיל להרגיש כל מיני חלושעס, ולדעתי יש לי סטרפטוקוק. אבל אקבע תור לרופא, ואלעיט עצמי באנטיביוטיקה, ואגיע במלוא כוחותי הפיזיים והנפשיים, ואסביר להם בדיוק עד כמה שיטת המילט היא אסון לאומי. והם מאוד יתרשמו ויתנו לי את הציון שמגיע לי. מה יתנו את הציון שמגיע, יתנו לי ישר דוקטורט. הם כבר מוכנים עם הכובע והתעודה. היר ווי קאם.