הבלוג של אבו אלמוג

ביום ראשון בשעה תשע וחצי אני הולך לחתום בשבוע הספר על הספרים שלי בדוכן של כינרת זמורה דביר.

אני לא הולך להיכנס כאן לכל הוויכוח על החוק הצרפתי והארבע במאה וכאלה, כי בשבילי עדיין שבוע הספר זה חג, ואין לי ראש לוויכוחים..

אני מת על שבוע הספר. אבל רק בתל אביב. אני בדרך כלל קונה המון. אחד לפחות של רסלינג, בשביל האינטלקט (כך פגשתי את סלבוי! כי עשה לי מעניין הכריכה של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי'. כל כך לא אינטלקטואלי, אבל כך זה קרה. אהבה ממבט ראשון). ועוד משהו ששמתי עליו את העין מזמן, לא משנה באיזה הוצאה, וכל השאר בזב"מ כי יש לי הנחת סופר. או ככה אומרים לי. ולפעמים מפרגנים לי ספרים במתנה, וזה כיף.

אני אוהב את האווירה ואת האנשים, ובמיוחד את אלה מאחורי הדלפק של זב"מ שזה אנשים שאני מכיר ואוהב ודי מחכה לראות אותם.

אבל חוץ מזה זה די חוויה מקטינת אגו. הרי אף אחד לא ממש בא לראות אותי, ויש אנשים שמגיעים לדוכן ולא מכירים אותי, והכי גרוע זה אלו שמעיינים בספרים שלי ושמים בחזרה. אבל יש את האחד או שניים שמגיעים, ואומרים שקראו, ומתעניינים בספר החדש, וזה שווה הכל.

הייתה שנה שבאמת הלך לי. שפתאום באה חבורה של כמה חבר'ה צעירים, והסתודדו והתגודדו, ואז אחד מהם בא ושאל בביישנות - "אתה הסופר גל אמיר" ועניתי כן, ואז הוא אמר - חבר'ה, בואו, זה אח של ירון מהטניס! אחי עבד אז בזה שאם מישהו היה מגיע למגרש של הטניס ברמת השרון, הוא היה נותן לו את המגרש. אז זו גם צורה של פרסום. ושמחתי שהם ממש ראו את אח של ירון מהטניס, וזה הדבר השני הכי טוב אחרי לראות את ירון מהטניס בעצמו.

אז אם מישהו קורא את השורות האלה ובא לו לראות אותי, הוא מוזמן. יהיה נחמד לראות פתאום אנשים שמוכרים מכאן, וזה יעביר לי את הזמן בסבבה, בבדידות הזו, מאחורי הדוכן. אה... ורוני אשכול שהיא באמת התגלית הספרותית של השנה (אותי כבר גילו) חותמת ביום שני, ומי שכבר קרא את רוח צפונית, יכול לבוא גם ולקרוא את עלמא. רק הוא ארוך פי שתיים אז תיזהרו.

ועוד משהו. השבוע ציינתי שלושים שנה למלחמת לבנון. אבל אתמול היה תאריך חשוב לא פחות. ארבעים שנה לזיגיסטארדסט. אני יכול לספר כאן סיפור ארוך איך הכרתי את דייוויד בואי לראשונה כשהייתי ילד והוא היה בגלגול הפופ המאוס שלו בלטס דאנס, ובמשך שנים לא סבלתי אותו ולא שמעתי את המוזיקה שלו, ואיך פתאום, בגיל שלושים בערך, גיליתי ממש את זיגי סטארדסט באופן ספציפי, ואיך מאז אני מעריץ שוטה. אגב, יש מה לחכות לנובמבר ליורצייט של טרנספורמר, שזו גם יצירה גאונית לא פחות של בואי מ-1972, רק שבטרנספורמר הוא פוגש גאון מרושע אחר, והחיבור ביניהם זה הדבר הכי טוב שנוצר. 

אז אני מביא את פייב יירז. גם שיר מאוד איך להגיד גאוני כזה, וגם, לא נעים, עושה כל מיני מחשבות על הפצצה האיראנית וכאלה. וזה גם השיר שפותח את האלבום. אז שיהיה בסבבה, ותבואו לשבוע הספר. לא חייבים לדוכן שלי. רק תבואו.