הבלוג של אבו אלמוג

לפני כמה ימים פירסם מאקו טור בעייתי למדי של כותבת בשם אורית נבון. אנסה לתת כאן תמצית הוגנת של הטור בשני משפטים. נבון הגיעה לגליל, ובנסיון להגיע לצפת כיוון אותה ה-GPS לסימטאותיה של עראבה. היא מאוד נבהלה ממה שראתה שם וכמעט וצלצלה למשטרה שתחלץ אותה. בסופו של דבר חשבה שהלוואי והייתה יכולה להיות אופטימית כמו השמאלנים ולנסות להפוך את החוויה להזדמנות לאכול חומוס טוב, אך היא פסימית ובשל כך אינה יכולה להתייחס לחווייה באופן חיובי, כמו אנשי 'המחנה המאמין'. אני מקווה שנתתי כאן תמצית הוגנת של הכתבה, ובכך חסכתי לאלה מהקוראים שלא קראו אותה כמה דקות די עצובות. לי, לפחות הן היו עצובות.

מאז פירסום הכתבה זה היא צצה בכל מיני מקומות בפייסבוק שלי, כי אני כמובן מחזיק תיק הגליל ועראבה בקרב כל מכרי, אלה שאינם מעראבה בעצמם כמובן. גם אלו שאינם יודעים שאלילי דאהר נולד בעראבה, זוכרים שיש לי איזה קשר למקום. אז בהתחלה קצת עניתי בפייסבוק, עד שנכנסתי שם לוויכוח די אידיוטי עם אחד מהחברים שלא הבדיל בין עראבה לעזה. היו גם כאלה שביקשו ממני לכתוב קונטרה לבלוג שלי, אבל לא ממש רציתי. אחרי כן הגיעה כתבה נוספת של נבון, אחרי שגבי גזית ירד עליה, ובסוף השבוע מאקו פירסם טור של בחורה נחמדה מדיר חנא בשם אלינור חטיב שמספרת לאורית כמה טוב ונחמד בעראבה, ושאין ממי לפחד שם, והיא, ואמה, ואחותה, רופאות, והיא קוראת ספרים של סופרים יהודים. השורה התחתונה היא כמובן שערבים הם אנשים רגילים, חלקם נחמדים, ואם אורית תגיע לכפר אז אלינור תמזוג לה כוס קפה ולא תרעיל אותה. זה כבר הקפיץ לי את הפיוז ואני כותב.

אני די בטוח שגם ברגעי הפאניקה הקשים ביותר, ידעה אורית שבעראבה גרים רופאים שקוראים ספרים של סופרים יהודים. (נעזוב את זה שאלינור היא מדיר חנא. יש גם רופאים בעראבה, בדוק). אני די בטוח שבאותם רגעים היא לא חשבה שמכוניתה תיעצר בלב הכפר, והמון משתולל יבצע בה לינץ'. מספר הפעמים שאירוע מעין זה קרה בתחומי מדינת ישראל - להבדיל מהשטחים - נמוך למדי, וגם אורית יודעת את זה. אז ממה פחדה אורית? לא נראה לי שהיא פחדה מאדם מסויים או מאירוע היפותיטי מסויים. אני חושב שהיא פחדה מכל מה ששונה ממנה. בריבוע קטן בצד הכתבה היא מגדירה את עצמה - "נשואה +2, נורמטיבית, עושה שופינג בקסטרו בלבד, מעריצה את ששי קשת". הניחוש שלי הוא שהיא סבורה שכאלו קשה מאוד למצוא בעראבה. נעזוב את הקטע של ששי קשת. מעריצים שלו באמת קשה למצוא מחוץ למשפחת קשת / אליאן.  אני מנחש שהיא מפחדת מכל מה שהוא לא 'נשוי + 2" (כאלה שעושים הרבה ילדים, או אולי כאלה שלא עושים ילדים בכלל, כי בצורה שהם עושים את זה קשה להביא ילדים לעולם) ו'נורמטיבי' (מדבר בעדו). רשימה יפה ונחמדה יותר של אנשים שאפשר לפחד מהם, חוץ מערבים, אפשר למצוא בטור בו היא משיבה לגבי גזית במילים - "האם אני גזענית ואינפנטילית? לא יותר מאחרים; כל מי שייכנס בטעות לשכונה חרדית בשבת ויחשוש ממטר קללות או אבנים על רכבו; כל מי שבלי משים יחיש קצת את צעדיו כשיראה חבורת גברים אריתראים צועדת מאחוריו; כל מי שמודה – "לא הייתי נוסע גם מאה מטר כדי להציל חיי מתנחל" – הוא גזען אינפנטיל. אגב, הציטוט האחרון שייך לגדעון לוי, עוד ליברל שאהבת האדם פשוט נשפכת ממנו." ובמילים אחרות  - זה לא אני. כולם מפחדים ממי שהוא לא נשוי + 2 ונורמטיבי. מהחרדי, מהמתנחל, מהשחור.

אז מה? אורית לא לבד. זה הסטנדרט בחברה הישראלית היום. גם הערבים בגליל לא חופשיים ממנו. הנה, כך, במקלות ובאבנים, קיבלו תושביו הטובים של כפר מנדא (לא רחוק מעראבה, אגב) את הסודאנים שהגיעו לכפרם. אבל הם לא לבד. כל אחד מאיתנו מסתגר בקרב הדומים לו, ואינו רוצה לראות אחרים. כך, למשל, באשחר מפריד השער הצהוב בין כל מי שהוא טוב, יפה, פלורליסט ומקבל האחר ללא תנאי, ובין כל השאר, הפסולים לבוא בקהלנו הפלורליסטי. אבל אנחנו לא לבד. החברה הישראלית היא מרובדת, משוסעת ומפולגת. לכל אחד יש את מקומו ברובריקה הקטנה שלו, וכולם מפחדים ממי שנמצא ולו סנטימטר אחד מחוץ לריבוע האתני / הסוציו אקונומי / הדתי שבו הם נמצאים.

גם אנחנו, השמאלנים, לא ממש נקיים מזה. הנה, השבוע התקיים מבצע "החזרה הבייתה" דהיינו גירוש הדרום סודאנים. ההיקף הוא די קטן, עדיין, אבל זה כנראה כדי להרגיל את הציבור לדברים רחבי היקף יותר בעתיד. לא ראיתי מישהו נתלה שם על האוטובוסים. זה עובר נחמד ובסבבה. יש כמה (כמוני) שקצת מקטרים בפייסבוק ובטוויטר. אבל זה עובר בשקט, בלי הפגנות ובלי מחאות. כנראה כי בסך הכל הם שחורים, והם סודאנים, וכנראה שהם לא היו צריכים להיות כאן ממילא. העובדה שפקחים של הממשלה רודפים אנשים, ומגרשים אותם למקום שבו, כפי הנראה, לא יקבלו אותם בשטיח אדום עם הטבות תושב חוזר לא ממש נקלטת בתודעה. רואים את התמונות, שומעים את הקולות, וחשים מין הקלה משונה. הנה זה קורה והעולם לא נהפך. אולי זה בכל אופן לא עד כדי כך גרוע? בסך הכל השחורים האלה די מפחידים, לא?

אז למה זה טוב בעצם הפחד הזה ממי שאינו כמוך? למי יש את האינטרס להפריד אותנו לקהילות קטנות, החיות בשנאת עולם זו לזו? למי זה טוב שתושבי כפר מנדא ירביצו לסודאנים, ותושבי ירושלים יזרקו בקבוק בוער לדירתם? מי רוצה שאורית לא תרגיש בנוח לעצור בעראבה לאכול חומוס? (את הדימוי הזה אני שונא, דרך אגב. הרידוד של השיח היהודי הערבי לנושא החומוס הוא טריק רטורי ימני ידוע. לא אפול לשם. כשומרת כשרות אני סבור שהיה לה קצת קשה למצוא חומוס בעראבה, אולי חוץ מחומוס של שטראוס או צבר שהייתה מוצאת באיזו מכולת). אז יש כאן די הרבה שאלות. בין הפותרים נכונה תוגרל מחאה חברתית.

ועוד כמה מילים על עראבה. לא הכל שם ורוד ונחמד. לא כולם שם רופאים. אם הגב' נבון הייתה יכולה לקרוא את השלטים בערבית שהפחידו אותה כל כך, הייתה מגלה שם לא מעט מרטירולוגיה פלסטינית, המוקדשת להנצחת בן הכפר אסיל אסאלה שנהרג באירועי אוקטובר 2000. היא גם הייתה רואה לא מעט קיפוח והזנחה, ואבטלה, ופשיעה, וכל מה שיכול להיות ביישוב ערבי בגליל. לא רק שמן זית. אז אני מכיר את כל זה לא בגלל שאני אופטימי ומאמין בדו קיום בין העמים, לעומת אורית ה'ריאלית' שאינה שייכת למחנה המאמין. אני מכיר את זה כי אין לי דרך אחרת, וכי אני חי בגליל ולא יכול לחיות בין האנשים האלו ולא להכיר אותם. אני מכיר את זה כי אני לא אוהב ששמים אותי במשבצת ולא מאפשרים לי לצאת ממנה. אני מכיר את זה כי אני לא אוהב שאומרים לי ממי לפחד. אני לא אוהב לפחד בכלל.

ועוד סיפור אחד קטן - בשנת 2003 הזמין אותי חבר מעראבה למסיבת חנוכת בית של בית עסק שפתח. הגעתי, ישבתי איתו קצת, ודיברנו. היו לנו גם כמה דברים לעשות שקשורים בעיסוק משותף. בערך בעשר יצאתי איתו אל מחוץ לבית העסק. בחצר, מאחור, הייתה מדורה, ומסביבה מעגל של כחמישים אנשים, אף אחד מהם לא מתחת לגיל 60. כולם אחזו בידם מעין מכתש ועלי, וכתשו בו קפה בקצב. אבא של החבר שלי נתן את הקצב בשירה קצבית, וכולם חזרו אחריו. ישבתי שם כחצי שעה, מרותק. הרגשתי שניתנה לי הצצה למקום אסור. למשהו מאוד אינטימי ומשפחתי שבדרך כלל אינו נחשף בפני. הרגשתי חלק מהחוויה. הרגשתי בבית. אני מניח שבאותו מעגל לא כולם היו רופאים, וייתכן שלא היו שוטפים בספרי ש"י עגנון, מנדלי וג'ימס ג'ויס. הם היו מאוד שונים ממני, ובכל אופן חשתי קרוב אליהם. קרוב, אבל שונה. זה יכול להיות גם כך. איני צריך להיות דומה כדי לחוש קירבה. מספיק להכיר באותו דבר המשותף לי, למעגל כותשי הקפה, לאורית נבון, לאלינור חטיב, ולשני הצדדים בקרב המקלות והאבנים בכפר מנדא השבוע. אותו דבר ששבים ומנסים לשלול מאיתנו, להעלים את קיומו, לדחוק אותו אל הצד. בין הפותרים נכונה יוגרל הפילוסוף עמנואל קאנט.