הבלוג של אבו אלמוג

היום בערב ישבתי עם חברים בכליל, שזה מין גליל כזה לתלביבים. זרקו שם על המון דונם מרובע כמה בתים, ויש גם יורטות כמו המונגולים וטיפי כמו האינדיאנים, אבל אין שם לא מונגולים ולא אינדיאנים. בקיצור זה כמו מין ערב-אל-נעים כזה, רק שפרשו את זה על הרבה יותר שטח, ויש יותר תשתית, ותלביבים באים לשם. לאמשנה. אז הייתה שם את אשתו של החבר שלי, ודיברנו המון כי אני חושב שהיא בנאדם מאוד נחמד (עכשיו אני יודע שהיא קוראת את זה אז אני מתחנף) היא אמרה שהיא אוהבת כשאני כותב על חיי היום יום (כי אני בנאדם מאוד אקזוטי שגר בגליל!) ושם שיר בסוף, אז עכשיו אכתוב משהו על חיי היום יום ואשים שיר בסוף, ור' אני נורא אוהב אתכם, והיה לי כיף גדול וטוב לראות אותך.

אז אם לא היה את ר' אולי הייתי כותב על אנסטסיה וההומואים (בינתיים קם אורי אריאל שאומר שלא לגייס אותם אם הם מנפנפים במיניותם או משהו כזה. אני דווקא חושב שהמיליציות האלה של המתנחלים היא יותר בעייה משני חיילים שמחזיקים ידיים, כי בניגוד למתנחלים כאילו אין הומואים כאלה שצריך לפנות, שההומואים האחרים יספרו להם את כל הסודות של צהל ומתי יבואו לפנות אותם, אבל זה רק אני, ובאמת אם לא יגייסו מתנחלים אז את מי יגייסו? ומה עם מתנחלים הומואים? בטח יש כאלה. אז אם אחד מהם נאמר ציוני אוהב עמו ומשת"פ של המודיעין המתנחלי בכוח, אז לגייס אותו תוך סכנה שינפנף במיניותו או לא לגייס? המון שאלות ואורי אריאל אחד. לא פייר.) או על הטנקים במצרים או הבחירות שם או נזכר במשהו שקשור במילט ונורא כועס. אבל ראיתי את ר' אז אכתוב על הטיול היומי שלי בחמש בבוקר.

בחודשיים האחרונים אני עובר שינוי רוחני ופיזי אדיר, שרק רמזתי עליו כאן בבלוג, מהסוג שאצל אחרים נראה לי עד עכשיו נורא פאתטי. אתם יודעים מה? גם אצלי זה פאתטי, לכן אני לא נכנס לפרטים. מי שמכיר אותי יודע כי אני מסוגל לדבר רק על זה. אז במסגרת השינוי הזה החלטתי שאם אני ממילא מקולל בקללה האיומה וצריך לקום כל יום בחמש בבוקר וזה לא משנה כמה ישנתי בלילה שלפני כן (זה המצב, ומי שחבר שלי בפייסבוק ורואה מתי מתחילות ההודעות יודע.) אז אני רוצה ללכת שלושה קילומטר על הבוקר. זו החלטה ממש חכמה, ומה שהיא עשתה זה הורידה את פריון הכתיבה שלי כי זה השעות הטובות שלי, וכמות הפוסטים שלי בבלוג ירדה, וכך גם דאהר מתקדם באיטיות אל עבר סופו הבלתי נמנע. אבל אני הולך כל בוקר שלושה קילומטר כמו טאטאלע, ובשבת - שישה.

במסגרת השינוי המסויים שאני עובר אז יש משום מה חשיבות לכמה זמן אני הולך ולא לכמה מרחק אני הולך. אז מצאתי לי מסלול באשחר של חצי שעה בדיוק מהרגע שאני יוצא מהבית עד הרגע שאני חוזר אליו (למי שמעוניין אני יוצא מהבית שלי והולך אל השער הצהוב ומשם לכיכר ומשם לגן התאנים ומשם לשלב ג' ובאיזה שלב עולה שם באיזה מדרגות פירטיות שנגמרות בכלום ועושה מין סיבוב כזה וחוזר בדיוק לאותו מקום ומגיע לבית הפינתי של מלכאחימאיר, ומשם חוזר הבייתה.). בהתחלה עבדתי עם פדומטר, שזה אפליקציה לפלאפון שסופרת צעדים לפי החיישן של המסך מגע, וחישבתי שצעד שלי הוא בערך 85 סנטימטר, אבל משהו שם מאוד התפספס, ויצא שאני הולך משהו כמו קילומטר וחצי, ונורא התבעסתי. אחרי כן ג' שעובר את אותו שינוי ביחד איתי ממש הראה לי אפליקציה של ספורטס טראקר שעוקבת אחרי עם GPS ומסמנת את המסלול שלי על מפת לוויין של אשחר ויצא נורא מגניב וגם 3 קילומטר ממש מהתחלה עד הסוף. 

בשבת אני פשוט יוצא מהשער והולך בכיוון יובלים כמה שאפשר חצי שעה וחוזר, וזה כבר שישה קילומטר ספור, וזה בכלל שני קילומטרים אחרונים בעלייה מאוד קשה אז יצאתי גבר (ועל זה בהמשך). אם אני יוצא מהבית בסביבות שבע אני פוגש את החבורה של איברהים. הם הולכים באיזה מסלול שיוצא מסח'נין ומקיף את אשבל כל בוקר בין שבע לשמונה. זה חמישה שישה חבר'ה שאני חושד שכולם עורכי דין ורופאים (לידיעת הקוראות אורית נבון ואלינור חטיב), ואיברהים בכלל חבר שלי כבר איזה שבע עשרה שנים, ועד עכשיו רק הייתי מנפנף להם לשלום כשהייתי עובר לידם בדרך לעבודה במכוניתי המאובקת. אבל בדרך כלל אין לי כוח לחכות עד שבע, אז בהליכות שלי אני מפספס אותם. 

אז מצד אחד יצאתי נורא גבר ובכושר וכזה, ומצד שני אני רואה את מי שהולכות ביחד איתי, זאת אומרת שחמש וחצי שש בבוקר זו השעה שהאשחריות יוצאות להליכת הבוקר שלהן. אני פחות או יותר הגבר היחיד שעושה את זה, וההרגשה היא מאוד מסרסת. האשחריות הן כולן נשואות, אבל גם אני בעצם. אז ההרגשה של השועל בלול התרנגולות פחות חזקה מההרגשה של - היי, כל מה שאתה מסוגל לו זה מה שעושות הנשים האלה בגיל 40+. אבל אני מתגבר על זה. הנשים האלה דווקא נראות ג'דעות, בריאות חזקות חטובות וצעירות, והלוואי והייתי בכושר שלהן. אני חושד שהן הולכות יותר ממני אבל הן הולכות לרוב בזוגות ובשלשות וברביעיות ומקשקשות בלי הרף, מה שבטח מקל על החווייה שהיא בסופו של דבר חווייה של בדידות עצומה. רק אני והכלבים.

גיליתי נופים שלא ידעתי שיש. בימים הראשונים של אשחר היה אפשר לראות רק את הנוף לסח'נין או לכרמיאל כי זה השכונות שבנו. עכשיו יש את כל השלב ג' שיש משם נוף מ א מ ם. אני חושב שהנוף מליד הבית של רוני הוא הכי יפה (סימנתי את הנקודה המדוייקת אבל אני לא עוצר בה כי זה בקטע של כושר גופני אז אני משתדל לא לעצור, וגם שלא יחשבו שאני פדלעה ושפכתי לאגר אם מישהו במקרה רואה אותי) כי רואים משם בדיוק את הים. משהו מהמם. אמרתי כבר, נכון? אבל היום היה אובך מאוד משמעותי ולא ראו כלום מחוץ לאשחר.

אז הלכתי ונזכרתי בימי נעורי שהייתי מתפלל לאובך הזה כי אפשר היה לסגור את העמדה וללכת לישון. ונזכרתי כשהייתי נער צעיר בנבי אל עוואדי, והיינו מסיימים שם את היום בחמש בבוקר, והייתי יוצא מהעמדה, ושואף את האוויר של הבוקר, ומסתכל מסביב נורא עייף, ומדליק את הגנרטור, כדי שהמם קופים לא יתייבשו, ועכשיו אני מתחיל את היום בחמש בבוקר ומה עדיף. והגעתי למסקנה שעדיף להיות בן 18 על בן 44, אבל זו מסקנה טריוויאלית. ואז נזכרתי בגנרטור, ונזכרתי שיום אחד הוא עלה באש, אז ש' הטירון רץ עד לפריקסט שלי והעיר אותי, ורצתי כמו משוגע וכיביתי אותו עם מטף החירום של הנגמ"ש שנייה לפני שהגנרטור וכל המצבור דלק המחורבן התפוצץ והיה אסון שכאילו אסון צור או כל האסונות האלה שהיו עד עכשיו היה כלום לידו, ואז שאלתי אותו למה הוא לא טרח לכבות אלא הלך להעיר אותי. ש' תמיד היה בנאדם כן ואמיתי אז הוא אמר לי "סמל גל, עדיף לי שאתה היית מת ומתפוצץ משאני אמות ואתפוצץ". הרעות, נשאנוך בלי מילים.

אז הבטחתי גם שיר. היום יומולדת של מקרטני, אז כל היום שמו אותו ב-88 FM. הכמות של הזבל שהבנאדם הזה יצר היא עצומה. הוא יישרף בגיהנום על "הופ היי הופ" שהיה פעם אות של רשת ג' באיזה תכנית לפני שהתחילו לשדר רק עבריים, בימים של טוני פיין ושוש עטרי. ובעצם הוא גם אחראי ל"סילי לאב סונגס" ו"אבוני ואייבורי" אז כאילו זה לא רק שריפה בגיהינום אלא גם עלייה משמעותית בכמות הגופרית, אבל בכל אופן ביטלס אז כבוד, ואני מאחל לו עוד הרבה שנים טובות עד שיישרף בגיהנום, ובעצם מי מאיתנו לא יגיע לשם בסוף? אז לכבודו אני אשים את אנקל אלברט / אדמירל האלסי, שבמקום אחר כתבתי עד כמה השיר הזה בעייתי, ומה אני לא אוהב בו, אבל בעצם יש בו רגעים לא רעים (הוא גם ארוך כאורך הגלות) ולפחות מעניין לשמוע אותו. אז מזל טוב לסיר פול, וגם לבעל של ר' שאתמול היה יומולדת שלו.