הבלוג של אבו אלמוג

משהו מרגש שקרה לי היום - יצאתי להליכת הבוקר שלי, ובדיוק כשעברתי באותה נקודה מדוייקת, ליד הבית של רוני, שמשם הנוף הכי יפה לדעתי, הייתה ראות של מאה אחוזים. לא היה אובך, השמש הייתה בדיוק במקום הנכון, ויכולתי לראות עד עומק של קילומטרים רבים בתוך הים. הטלפון היה איתי, וכרגיל שימש גם כ-GPS שמתעד את מסלול ההליכה (היום היה משהו נסיוני, שבאמת קירב אותי קצת יותר לשלושה קילומטרים בדיוק בחצי שעה, אבל אנחנו ממשיכים לנסות), וכרדיו (ילד בן 19 בגל"צ מדבר על קפקא. היום יום ההולדת שלו. ימתקו לך רגבי עפרך, פרנץ!) אז צילמתי את התמונה הבאה:

טוב. מה שאתם רואים כאן הוא בעצם מגרש ריק ובו סלעים, ואחריו גבעת טרשים ואחריה עוד כמה טרשים, אבל זה לא מה שאני ראיתי. אני ראיתי את ההרים, ומאחוריהם את המישור הגדול והרחב המוביל אל עיר הבירה העתיקה עכו, ואל שפת הים בה דהרו סוסיו של דאהר, ולאחריה הים המשתרע הלאה, הלאה ובו ספינות המגיעות אלינו ממרחק. ראיתי את מלוא היקף ממלכתי האדירה, הננסית, ונשימתי נעתקה. טוב, כאילו היום הלכתי את המסלול במהירות ממוצעת של 6.11 קמ"ש, וזה גם בלי לקחת בחשבון את החצי דקה עצירה בשביל לצלם את התמונה, אבל בכל אופן זה היה נוף עוצר נשימה.

הטלפון שלי עד כמה שהוא קוריאני ומתקדם, לא הצליח לתפוס אפילו מקצתה של התמונה שנגלתה לעיני.

כמה מחשבות פזורות - כי תיכף אני צריך לצאת כי יש לי ביטול עיקול אצל הרשמת רגד זועבי בתשע וחצי.

* כשהייתי בירח הדבש שלי שעשיתי בצרפת ובשווייצריה רציתי לעלות ליונגפראו, ומאוד עצבן אותי שלא הייתי יכול לעמוד בתשלום, כי לדעתי זה לא יכול להיות משהו פרטי, אלא שנופי ההרים הפראיים של שווייצריה הם אוצר של המין האנושי, וצריכים להיות חופשיים לכל. אותו דבר עם אשחר. הבוז לשער הצהוב המונע מאנשים להגיע אל הנקודה המדוייקת בה צילמתי את התמונה ולהעריץ את נופי הגליל שאין יפים מהם בעולם כולו. גם בשווייץ, דרך אגב. הנופים שם יפים, אבל הם יפים מדי. כמו גלויה כזו. אתה לא מאמין שזה ממש אמיתי. כמו סברינה כזו שיש בה יותר מדי סוכר.

* הייתי אתמול בברית של ארבל כץ (זה האחיין שלי החדש) ברעננה. בדרך כלל מקום סימפטי, כי יש בו את האוניברסיטה הפתוחה (הוזמנתי לכנס פרחי מחקר. אני! פרח! אבל על זה בהמשך) אבל אתמול זה היה בלתי נסבל. סבלתי במחנק הרענני, והתגעגעתי לבריזה הגלילית. האירוע עצמו היה סבבה ('גם קפה'. שם די אידיוטי, אבל זה ממש על המים בפארק רעננה. שכאילו ככל שמדובר במרכז, זה אחד המיקומים היותר סבביים שאפשר.) אבל הרגשתי כמו דג מחוץ למים. בנסיעה הארוכה מדי הלוך ושוב, כשאני מוקף במכוניות, חשתי שכל האנשים האלה שמסביבי, הם מין ערב רב כזה, תלביבים. זה נורא. הרגשתי שאני מחוץ לדאר אל איסלאם. ושהאנשים האיומים האלה שמונעים ממני מלהגיע למחוז חפצי עם פקקי התנועה המאוסים שהם יוצרים הם אפילו לא אהל אל כיתאב. הם איזה אהל אל תלביב, ושיעשו מה שהם רוצים רק שיעשו את זה רחוק ממני. 

* אה, והרקון. קצת עלה לי הסעיף מהרקון הזה. זאת אומרת - הוויקיפדיה כותבת ש - "את המשטרה משמשת המערכת לשם זיהוי מרחוק של פעילות עבריינית. ב-30 ביוני 2012 הופיעה המערכת, על גבי רכב שטח מסוג "האמר", בעת הפגנה במסגרת מחאת האוהלים."  כאילו הבנתם - מחאת האוהלים זה פעילות עבריינית. אנחנו לא דמוקרטיה. את הרקון הזה שילמו מהמיסים שלי, כוסאומו. מה הקשר? אם אנחנו כבר לא דמוקרטיה, ואפילו הטיים מגזין סבור שאנחנו מונרכיה, אז עד הסוף. את המונרכיה הקלריקלית הפרוטו פאשיסטית של ביבי צריך להחליף במונרכיה נחמדה, בסולטן חביב שישב על כס המלוכה בעכו, ונחדש ימים כקדם. ואני, כעוצר של הסולטן הזה, שאך זה מלאו לו 11, מתחייב בכלל לא לרכוש רקונים כאלה! נשאיר אותם בתלביב. בכלל רעיון לא רע. אני חושב שהתקופה הכי טובה בתולדות האנושות הייתה האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 שיצרה גאונים בכל התחומים החל מפרויד וכלה בקפקא דרך הרצל ושנברג ומי לא בעצם. היו להם בעיות מיעוטים, נודה, אבל קצת רצון טוב וזה היה נפתר. קינג ביבי, עאלק. מעתה אמור - שיטת המשטר המועדפת בעיני היא מונרכיזם אנרכיסטי, נוסח דפניליף, דאהר אל עומר, ופרנץ יוזף. אפשר בסבבה לאמץ את השטרויזל-קוכען במקום הבקלאווה, שהיא לדעתי מאוד צמיגה ודביקה (חוץ מברמדאן שאז יש יותר מבחר וזו גם מצווה). אני לא אוכל לא בקלאווה ולא שטרויזל-קוכען, בגלל הקלוריות וזה, אז אין לי בעייה אם מבחינה סמלית נלך על זה, ולדודה של ש' יש מתכון הורס שהיא פירסמה פעם באיזה ביטאון של גימלאים.

אז שיהיה יום טוב לכולם, גם לתלביבים בעצם. אני מתחיל בנצרת, ובשלוש יש לי פגישה בבית שאן, שפייר אני יכול לחשוב על מקומות יותר סבבים להיות בהם בשעה שלוש בצהריים בשלישי ביולי. אפילו תלביב. אז שיהיה יום נהדר!