הבלוג של אבו אלמוג

פעם היה אחד, מראשי מפא"י, שנקרא אליעזר ליבנה. הבחור עבר את כל המסלול המפאיניקי המוכר והטוב. עליה שלישית, חלוץ, קיבוץ, הגנה, הסברה, ח"כ. בין היתר הקים את 'מערכות', והתעסק קצת עם ארגון "העברה" בגרמניה בשנות השלושים, שזה שני פלוסים רציניים. עוד פלוס רציני הוא ייסוד הוועד למען פירוז מנשק גרעיני שהקים בשנות השישים. ליבנה היה היחיד שהעז לדבר מפורשות בעניין, ויחד איתו מת הדיון הציבורי בנושא הזה. הוא נחשב ל'אקטיביסט', ותמיד היה צעד אחד ימינה לקונסנזוס במפא"י. היום, סביר להניח, היה מוצא את עצמו בסיעת 'עצמאות' אם היה מצליח להקטין את האגו של עצמו לגודל של מתן וילנאי, מה שקצת קשה לי להאמין.

בשנת 1954 נפל דבר, והבחור בנה בית בקרית יובל. בית? נאמר וילה. לא משהו שאולמרט היה מוכן לבלות בו לילה, אבל בסטנדרטים של 1954 בהחלט משהו שראוי להתכבד בו. מייד החלו הלשונות מצקצקות, וליבנה הוזמן לבירור אצל מוסד הביקורת של מפא"י, ושאלו אותו שתי שאלות - מה בדיוק בנית שם, ומאיפה הכסף?

ליבנה לא גמגם. הוא נתן פירוט של המטראז' של הבית - 34.5 מ"ר קומת מרתף, 112.5 מ"ר קומת קרקע וקומה נוספת 93.5 מ"ר. מקורות המימון - 15,000 לירות מירושה ומכירת מגרש, 2,650 ל"י דמי מפתח ממכירת דירה קודמת, ו-11,000 ל"י הלוואה. האנשים הנחמדים במפא"י, שזכרו איך גרו באוהל אחד בסג'רה עם בן גוריון, פולה, אשכול ושלוש עיזים, ואיך הפרימוס בער כל הלילה כשבן גוריון כתב את "מסה ותוחלת", ואיזה ריח היה לקוצ'מוצ' של פולה בבוקר, לא הבינו איך אפשר לעשות כזה דבר ומייד פסקו שעל ליבנה לעזוב את ביתו בתוך שלושה חודשים. וכיצד זה חבר מפלגה "בימים של מצב דחוק בשוק האשראי משיג הלוואה של 11,000 ל"י לרכישת שיכון מותרות?"

לבנה לא שתק. ראשית, טען כי החישוב של הדירה לוקח בחשבון גם את המקלחת, השירותים, חדר המדרגות, ואפילו את בור המים, ולמעשה הדירה היא בת חמישה חדרים צנועים למדי במטראז' של 93 מטר בלבד. שנית, טען כי לידו נבנות חווילות לא פחות מפוארות של ראשי מפא"י שלא ינקוב בשמם. ושלישית, מדוע זה המוסד לביקורת מתערב בענייניו הפרטיים? ואכן, סופר "מעריב" מצא כי הרהיטים בביתו של ליבנה הם אותם רהיטים משומשים שהיו בביתו בתל אביב, בכל הבית אין כורסה אחת, ליד הבית נבנות החווילות של אבא אבן, אליהו אילת וגדעון רפאל, והנגר מתלונן כי הרהיטים שהתקין עבור גולדה מאירסון מפוארים פי כמה.

הפארסה נמשכה עוד אי אלו גילגולים עד הוצאתו הסופית של ליבנה מהמפלגה כעבור כשלוש שנים בערך. וזה היה בשנת 1957. ברוך השם לפני חמישים וחמש שנים. ליבנה עוד הספיק לעשות בחיים שלו כל מיני דברים מעניינים, כמו לחבור לשמואל תמיר וישעיהו ליבוביץ' להקמת מפלגה נגד מפא"י שנקראה 'המשטר החדש', להקים עם ליבוביץ' את הוועד לפירוז מנשק גרעיני, ולחתום על המניפסט של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 1975 מת. אז מה נזכרנו בעניין היום? אז הנה הגיע שיעור האזרחות, ואולי אחרי כן לענייננו.

כל משטר דמוקרטי, אומרים חכמי הדמוקרטיה (ואני ביניהם! באופן רשמי! יש לי ממוצע 97 בתואר! סתם רציתי להזכיר.) מורכב משלושה רכיבים. הרכיב הדמוקרטי - הרכיב הקובע כי את הכרעת הרוב יש לכבד; הרכיב הליברלי - הרכיב הקובע כי יש לשמור על זכויות האדם ועל הקניין הפרטי; והרכיב הרפובליקני - הרכיב הקובע כי אזרח טוב מקדיש עצמו לשירות הציבור הרחב ומצניע לכת. כל דמוקרטיה בוחרת את התמהיל שלה לשלושת הרכיבים האלו. כך, למשל, ארצות הברית מדגישה את הרכיב הליברלי. נהוג לומר שהדמוקרטיה הצרפתית היא אטאטיסטית, ומדגישה את הרכיב הרפובליקני. משטרים פופוליסטיים המבוססים על מנהיג פופולרי המצליח לזכות באהדת ההמון אך שולט ביד קשה ואינו שומר על זכויות מיעוטים (כמו פוטין, בואו נאמר בקיזוז הקטע שהוא גם מזייף את הבחירות) מדגישים את הרכיב הדמוקרטי. הדוגמה הזו מראה כי אם רכיב אחד גובר מאוד על האחרים, ומצל עליהם עד כדי שהם כמעט נעלמים, קשה יהיה לקרוא לתוצר הסופי דמוקרטיה. בדמוקרטיה טובה יש משלושת הרכיבים. אם אחד מתגבר, או נעלם, התוצר הוא כל מיני דברים, אבל כנראה שלא דמוקרטיה.

מדינת ישראל בזמן אליעזר ליבנה הייתה מדינה שהרכיב הרפובליקני בה חזק מאוד. ליבנה סטה מן השורה ולכן הודח, אך את השורה הזו לא כיבדו רק ותיקי מפא"י. כיבד אותה גם בגין, שהיה בין הצנועים שבראשי הממשלה. וכיבד אותה שמיר, שלא צבר לעצמו הון, ובשנותיו האחרונות נאלצה משפחתו להשפיל עצמה ולבקש מימון ממשלתי כדי לדאוג לו לסיעוד נאות. תנו לי לנחש שלביבי זה לא יקרה. שלא לדבר על יצחק בן צבי, וגולדה עם המטבחון ובן גוריון. זה שבגיל 67, מבוגר רק בארבע שנים מביבי כיום, עזב הכל והלך לרעות עיזים בשדה בוקר.

אז זה טוב? יש הרבה כאלה שלא אוהבים את זה. מורי ורבי יואב פלד אפילו כתב מאמר 'זרים באוטופיה' (כבר פוסט שני רצוף שאני כותב על המאמר הזה, אז מי שעוד לא קרא נא לפתוח תיאוריה וביקורת מס' 3.) ובו טען שהרוח הרפובליקנית של החברה הישראלית מדירה את הערבים, ולכן על אף שלהלכה הם נהנים מכל זכויות האזרח הדמוקרטיות והליברליות, הרי שהרפובליקניזם הישראלי יוצר מעין תקרת זכוכית אותה לא ינפצו לעולם, ואינו מאפשר להם להיות שותפים מלאים בחברה.

נו, שוין... אני נורא אוהב את פלד (כי הוא היה אחד המנחים שלי בתזה) אבל הדברים אמורים לגבי 1993 כשהמאמר הזה נכתב. המרכיב הרפובליקני מת, ויחד איתו גם המרכיב הדמוקרטי, וישראל הפכה למין גן עדן ליברלי של אכול ככל יכולתך, והדברים ידועים. גם אליעזר ליבנה היה קצת מתרגז (בכל אופן החלוץ, וקיבוץ עין חרוד, והעלייה השלישית וכאלה) אם היה רואה את רמת החיים והאידיאלים של נבחרי הציבור היום. אז זה קיסריה, ואקירוב, וכל זה.

אז זה טוב? לא יודע. ישראל של החבר'ה מוועדת הביקורת של מפא"י שלא יכולים לראות שלח"כ יש בית בן 230 מ"ר (כולל השירותים וחדר המדרגות) שחלק גדול ממנו נקנה באשראי, בכל אופן ניצחה במלחמת העצמאות, והביאה עלייה גדולה, וקלטה אותה כמיטב יכולתה, והקימה יישובים ומדינה וכאלה, ואפילו, למרות שליבנה לא אהב את זה, בנתה פצצת אטום. והייתה איזו סולידריות, והייתה איזו תחושת שיתוף, והטובים הלכו באמת לטיס, והחלום של אבא שלי שהיה בן 12 היה להגשים את עצמו בגרעין (כי הוא למד במגמה החקלאית בבית הספר יזרעאל בעפולה) ולא להיות בעל פינה יומית בערוץ 24. 

אז בסדר. זה לא שחייבים אחד משני מצבי הקיצון. אפשר גם וגם. אפשר בהחלט לחיות חיים טובים ולהיות סולידרי ולשרת את הכלל, גם בלי להיות מפא"י. לא חייבים וילות וקיסריה וכאלה. לא חייבים להיות מיליונר. לא חייבים פערי הכנסה. אפשר סולידריות. קצת רפובליקניזם לא מזיק. וזה גם לא צריך להיות כזה שמדיר, אלא אפשר לסדר מין מודל רפובליקני מקרב, המבוסס על שותפות שכולם מוזמנים להיות שותפים בה.

אבל לא, כאילו זה לא קרה, וזה גם כנראה לא יקרה, וזה מצב של אכול כפי יכולתך, ומה אני בא בטענות. אז אני לא בא בטענות. זה בסדר גמור, וזה הסטנדרטים של היום, ובן גוריון כבר מת, וגם ליבנה, ומי שיש לנו בשנים האחרונות זה מה שיש, וכנראה שעם זה נתקענו. רק חבל שיש כאלה שעוד לא שמעו על זה. וכשקראו להם באו. ולא היו עסוקים בבניית קריירה פוליטית ועשייה לביתם, ולקבל מעטפה מזה, ולטוס בחיוב שבאמת לא ידעתי שהוא כפול ולא התכוונתי לרמות, ובמרמה והפרת אמונים, אלא באו. ויש שלושים ושלושה כאלה שהיו במקום נחמד שאני מכיר דווקא לא רע שנקרא סלוקי, בשישים השעות האחרונות שלפני הפסקת האש, ועכשיו הם כבר לא כאן. אז אף אחד כבר לא יכול לספר להם שזה בסדר, ולא צריך להקריב לטובת הכלל, ואפשר לעשות מה שרוצים כי זה נורמטיבי וככה נהוג היום. חבל.