הבלוג של אבו אלמוג

אתמול היינו בבת המצווה של קרן, שהיא הבת של אבו קרן, שמגיב כאן לפעמים. אלמוג היא חברה טובה של הבתדודה שם ספיר, אז היא נורא רצתה לבוא, ואז ש' הגתה את התכנית שאני אזרק באיזה מקום בשעה שהן פושטות על חנויות בגדים בשדרות מוריה. אז הושארתי בגרנד קניון בערך בתשע וחצי, והבטיחו לי לאסוף אותי באחת עשרה וחצי גג כי הבתמיצווש מתחילה בשתים עשרה ולא רצינו לאחר. הבנתי שיש לי שלוש ארבע שעות להרוג, אז ניגשתי לסטימצקי וקניתי את הספר הכי עבה שמצאתי. זה היה 22/11/63 (או כמו שהוא נקרא באנגלית 11/22/63) של סטיבן קינג, ובאמת עד שהן הגיעו, בשתים עשרה ועשרים, לא דקה אחרי, הייתי כבר בעמוד 217, וגם חלק מהזמן שיחקתי סוליטייר בטלפון, וגם הסתכלתי בעוברים ושבים, וראיתי את מ' עוברת והיא נפנפה לי לשלום, ולקח לי חצי שעה להיזכר מיהי.

סטיבן קינג הוא שריטה ישנה שלי עוד מהתיכון. אני נורא אוהב אותו, אבל נורא מתבייש בזה. זה כמו המבורגר. מאוד אמריקאי, מאוד עבה, נוטף שומן, ובלי ערך בריאותי כלשהו. הישנים מאוד שלו כמו קוג'ו, והניצוץ, והספר הזה שעשו ממנו סרט מטומטם עם סיסי ספייסק שהורגת את כל התיכון שלה בפרום, הם לא משהו. אבל בשנות השמונים הוא הבריק עם ארבעה חמישה ספרים שהיו ממש יפים ומעניינים כמו העמדה ו-IT (שני הכי טובים שלו לדעתי, והם גם מאוזכרים באיזה אופן ב-22/11) והטומינוקרס והצד האפל וסיילמז לוט, וכאלה. אחרי כן הוא התחיל לכתוב קצת יותר רגיש ואנושי, והוציא לאור כמה זוועות - לא במובן הסטיבן קינגי, שזוועות זה דווקא בסדר. במובן שזה ספרים שנורא מעצבן לקרוא - כמו "רוז מאדר" וכאלה, וקצת נמאס לי ממנו, ולטיול האחרון בחו"ל לקחתי משהו שלו, והלך מאוד לאט ומעצבן ושכחתי אותו בחדר במלון ולא הצטערתי לרגע (מדאם לולו מהמלון הזה בסן מאלו, אל תטרחי לחפש אותי. זה בסדר). אבל 22/11 הוא ממש ספר טוב, וקינג די חוזר לעצמו, ושמחתי שקניתי אותו ושקראתי אותו.

אז הרעיון, כמו שכל אחד עם תודעה היסטורית מינימלית שקורא את הכותרת, זה שמישהו חוזר אחורה בזמן למנוע את הרצח של קנדי. האמת היא שאני לא חושב שזה עד כדי כך היה משנה. קנדי היה שפוט של המנגנון המושחת של המפלגה הדמוקרטית שהיו עבדים של ההון הגדול והתשלובת של התעשייה והצבא (כמו שכל מי שראה את 'ניקסון' של אוליבר סטון יודע) ואפשר היה לשים בכיסא הזה כל אחד והוא היה מגיע בדיוק לאותה תוצאה. מבחינה של גדולה כנשיא הוא היה קטן מאוד. הוא היה זנאי קטן ועלוב, עם שילוב של מראה חיצוני של שדר טלוויזיה ואבא עשיר שהביאו אותו למקום שדי היה מעבר לכישורים שלו, והוא די גרם נזק שם. כמו למשל להתחיל את מלחמת וייטנאם וכאלה. אני באמת לא מבין את כל הקטע הזה במלחמת וייטנאם שהאמריקאים הפכו את עצמם לקורבנות. הם לא. הם התערבו במלחמה לא להם בארץ לא להם, הרגו המון אנשים רובם חפים מפשע, וכבר ארבעים שנה שהם מייללים מה זה עשה להם. אם לפחות היו לומדים מזה איזה לקח, אז אולי אפשר היה להגיד שיצא מזה משהו, אבל אחרי שלושים שנה הם חזרו בדיוק על אותה שטות בעיראק. לפחות עכשיו במקום סרטי "האנשים הרעים והצהובים האלה הכריחו אותנו לפלוש לארץ שלהם לרצוח לשדוד ולאנוס, ואנחנו נורא מסכנים" שמתרחשים בוייטנאם נקבל סרטים כאלה בעיראק, אבל זו נחמה מאוד קטנה. 

אז אני די בספק אם לשמור על קנדי בחיים זה היה גליק כזה גדול - זהירות ספוילר ענקי גם קינג לא סגור על זה - אבל בכל אופן נורא נהניתי לקרוא. אבא שלי הוא אחד הכי משוגעים לעניין הזה שיש בעולם, וגדלתי בבית שניתוחים של זוויות ירי מהגראסי נול תפסו את המקום בשיחת הערב שתופס בדרך כלל אנ'לא יודע על מה מדברים בבית נורמלי. אבא שלי אומר שזה אוסוולד עשה לבד. אני די השתכנעתי שהייתה שם קנוניה. כי בכל אופן בכל מה שקראתי אין הסבר למג'יק בולט, שזה הכדור שמצאו על האלונקה שעבר דרך הגב של קנדי, ואחרי כן דרך היד שלו, ואחרי כן נתקע ביד של קונולי ונפל משם, ונשאר מאוד שלם כאילו זה עתה יצא מהקופסה, מה שאומר לי שזה לא זה, ומישהו שתל אותו על האלונקה הזו, והיו כמה יורים מכמה כיוונים, אבל זה לא העניין של הפוסט הזה.

הבחור חוזר בזמן לסוף שנות החמישים מ-2011. ההבדל הכי גדול (חוץ מהטעם של בירת השורשים) זה המחשוב. הוא מתגעגע לג'יפיאס, ויש כמה טוויסטים בעלילה שהוא מצטער שאין ב-1958 קליטה לנוקיה שלו, אבל הוא כל הזמן מדבר על כמה זמן שהוא בזבז ב-2011 מול המחשב, וכמה טוב לו שהוא לא יכול לקרוא מיילים, ואיזה בזבוז זמן זה. אז זה גרם לי לחשוב, כי אני מבלה בערך חצי מהיממה מול המחשב.

זה סוג אחר של חיים. היה טוב יותר לפני? לא יודע. אני חייתי גם לפני וגם אחרי והיה טוב לי אז וגם עכשיו. ואם מישהו ייקח ממני עכשיו את המחשב אז יהיו חסרים לי המון דברים, כמו למצוא בקלות דברים בגוגל וכאלה, אבל אני חושב שאחרי תקופת גמילה קצרה אני אתרגל. אבל כשיש את זה אז חושבים אחרת. אני חושב שההבדל הגדול הוא במעגל ההתייחסות. מה שאני עושה הוא משהו שאפשר, אם רוצים, לעקוב אחריו, הוא משאיר חתימה אלקטרונית, ויש מספר גדול של אנשים שאני לא ממש יודע מי הם ומה הם שיודעים מה שאני עושה. אז זה דרך הבלוג, ודרך הפייסבוק שכמה שאני אומר לעצמי שצריכים להיות שם רק אנשים שאני באמת מכיר אז תמיד אני מתפתה להכניס כמה קשרים יותר וירטואליים (נכון, מ' כ'?), וטוויטר וכאלה. והמיילים שאנחנו מקבלים, גם אם אנחנו לא בפייסבוק ובטוויטר, הם גם כן ממעגל גדול יותר של אנשים מאלו שבאמת היינו רוצים לדעת מה יש להם להגיד לנו. ויש עוד כל מיני דברים כאלה שמתעדים מה שאנחנו עושים, ובכלל אנחנו יודעים על המון אנשים שאנחנו לא ממש מכירים המון דברים שאנחנו לא ממש רוצים או צריכים לדעת, והמון אנשים שאנחנו לא מכירים יודעים עלינו המון דברים שהם לא ממש רוצים או צריכים לדעת.

בקיצור, היום הלכתי את הליכת הבוקר שלי, והשקעתי, ועשיתי 9.5 קילומטר בשעתיים. יש את העלייה הנוראית הזו לאשחר, אז זה די הוריד אותי מהקצב שש, אבל בכל אופן זה בערך פי שלוש מההליכה הרגילה שלי והרגשתי תותח על ברמות שקשה לתאר. אז נורא התגאיתי בזה, וניסיתי לשתף מהסלולרי שלי את התוצאה באפליקציה של הספורטס טראקר, ומשהו קרה שם וזה לא עלה לפייסבוק. נורא התבעסתי. אבל אז חשבתי שאני עושה את זה בשביל עצמי, ולא בשביל כל מיני אנשים שההיכרות איתם פחות משטחית שיעשו לי לייק. ובכל אופן התבעסתי. אם הייתי ב-1958 או ב-1988 או אפילו ב-2008 לפני הסמארטפונים והפייסבוק האם החוויה של ההליכה שלי הייתה שונה? כן, בהחלט, במובן מהותי. היכולת הזו לתעד ולשתף יוצרת חוויה שונה בכל כך הרבה רמות שקשה להסביר. הפעולה הפיזית היא זהה, אבל המישור המנטלי שונה לגמרי. כאן אני נכנס למקומות די עמוקים, והמקום בבלוג הזה מוגבל, אז נרשום שצריך פוסט מאוד רציני, עם ציטוטים מפוקו ומז'יז'ק בדיוק על העניין הזה. או שהבנתם מה שיש לי להגיד גם בלי זה. 

עוד משהו, על הספר של קינג. יש שם דמות שנהרגת במתקפת הטט, ב-1968. ואחת הדמויות מטיחה בדמות אחרת בהקשר של המוות הזה "איפה היית ב-6.2.1968". אז זה בדיוק היומולדת שלי. ולקרוא אזכור ליום שנולדתי בספר אימה של סטיבן קינג שמדבר על מסע בזמן זה אחת החוויות הכי מצמררות שהיו לי. כמובן שהתחילה הרציונליזציה. אם הייתי רוצה להרוג דמות בספר שלי בוייטנאם הייתי הורג אותה במתקפת הטט, שזה כאילו החווה הסינית של וייטנאם. וכל המתקפה הזו התרחשה בטווח זמנים מוגבל. אז התאריך הזה הוא פחות צירוף מקרים ממה שנראה, ולא היו לו כל כך הרבה אפשרויות, וזה פחות מוזר ממה שזה נראה לעין. ועדיין הוא היה יכול לתזמן את האירוע הזה ב-5 בפברואר או ב-7 בפברואר, ובחר דווקא בשישי בפברואר. אז זה פחות מפחיד, אבל עדיין קצת מוזר.

אם כבר איזכורים לרצח קנדי אז אחד הכי טובים שאני מכיר - טוב בהרבה מהספר של קינג - הוא 'סימפטיה לשטן' של הסטונז. הייתם מאמינים שהם כבר חמישים שנה על הבמה? מפחיד. היום היו בגלל היובל הזה שלוש שעות של הסטונס מ-3 עד 6 ברשת ב'. האמת היא שהסטונס נמצאים כבר בגילאים ששומעים בדרך כלל רשת ב', אז אולי מישהו חשב שם שהם ישמעו את זה וזה יעשה להם נעים בגב או משהו. בקיצור תפסתי את העשרים דקות האחרונות של זה בהליכה בבוקר. היה את אנג'י וויילד הורסס שזה שניים מהשירים שלהם שאני הכי אוהב. אנג'י היה השיר שדדה הכי אהבה, וכבר עשרים וחמש שנים שאין לי מושג איפה היא ומה היא עושה, אבל גם זה עניין לפוסט אחר. אה... עיקר שכחתי - מזל טוב קרן. היה אירוע מ א מ ם.