הבלוג של אבו אלמוג

קמתי הבוקר בהרגשה מאוד קשה. אני חושב שההרגשה הייתה משהו כמו אותו בוקר ב-5 בנובמבר 1995. משהו רע קרה, והדברים לא יהיו עוד כשהיו. באותה הפגנה בכיכר ב-1995 נכחו אבי ואחי, שטלפנו אלי וספרו לי על הנעשה עוד לפני שהדברים נודעו ברדיו. בהפגנה הנוכחית היתה את שיר דמע, שהייתה כנראה עדה למקרה המזעזע, ופירסמה ציוצים בטוויטר ובפייסבוק. ההרגשה היא אותה הרגשה - בהתחלה תדהמה ואי אמונה שהדבר נעשה. אולי זו בדיחה אכזרית? לאחר מכן זעזוע, ותחושה קשה של אבדן דרך.

מיהו משה סילמן? בפוסט הקודם הראיתי שעידן הפרטיות חלף מן העולם. ואכן, המקום הראשוני שניתן לחפש מידע כיום הוא הפייסבוק, אך זה נותן רק תמונה חלקית (אם כי מזעזעת מאוד. את המשפט - "אני חי לבד , ואני מפחד ללכת הביתה , והם מתעקשים להוציא אותי מבית החולים ללא עזרה רפואית ,הם גם מאימים להזמין לי משטרה , כך שבמקום עזרה רפואית ,אני
כנראה אגיע לבית הסוהר , אז להתראות ." המופיע באחד הפוסטים שם לא אשכח זמן רב) אבל המקום הטוב ביותר לגבי מי שידוע שהיה מעורב בהליכים משפטיים הוא המאגר המשפטי 'נבו'.

בנבו אפשר למצוא את כל פסקי הדין וההחלטות שניתנו בכל הערכאות בשנים האחרונות. אדם כסילמן חייב להשאיר שם את חותמו. השיטה הישראלית, ובה ההליכים גלויים לכל בשמם של הצדדים, מאפשרת התחקות אחרי כל מי שהיה מעורב בהליך משפטי, אם כתובע ואם כנתבע, ואכן ניסיתי, ולא התאכזבתי.

התמונה המשתקפת היא מעניינת. יש משה סילמן שהיה מעורב בעניין של מתחם דיור ביפו, ואיני יודע אם זה הוא, וחלק ניכר מההתדיינות בה מעורב "משה סילמן" נוגעת אליו. יש גם סיפור עצוב עם תאונת דרכים קלה, ועוד העניין שפורסם עם הביטוח הלאומי. אך פסק הדין המעניין ביותר שהתפרסם שם הוא פסק הדין בעניין ת.א. 27255/05 שלום תל אביב, ים 1 תעשיות פלסטיק (ע"ר) נ. רצ פלסט ואחרים. בתחילה היה לי ספק אם מדובר באותו משה סילמן, שכן ייתכן שיש כמה משה סילמן שהם נהגי משאית, אך גלובס, היום, פסק שהמדובר באותו אדם.

מסתבר שבתחילת שנות האלפיים היה לסילמן רעיון, והשופטת פלינר מתארת את השתלשלות העניינים (מובא מפסק הדין בקיצורים הכרחיים):

"הרעיון של סילמן היה ליצור אדנית שקופה, המורכבת משתי "קליפות", בסיס האדנית והאדנית עצמה, כשהאדנית עצמה בנויה מדופן כפולה. הרעיון של סילמן היה לצקת פוליאסטר צבעוני, היצור דוגמאות מדוגמאות שונות, בין דפנות האדנית, והתוצאה הסופית המתקבלת היא אדנית צבעונית העשויה מחומר פלסטיק, בצירוף הפוליאסטר המזוג. סילמן החל לפתח כאמור את הרעיון לייצור האדניות עוד מספר שנים בטרם ארעו האירועים נשוא תביעה זו. לטענתו של סילמן, הוא רכש חומרים בהם ביצע ניסויים; הכין תבניות מעץ; התקשר עם מעצבים מחברת  ototo design ו/או עם הגברת אמי ספרד (להלן : "ספרד") לצורך עיצוב המוצר (קרי, האדנית) והוציא הוצאות הכרוכות בפיתוח המוצר. בחודש אפריל 2003 הכין סילמן, לטענתו,
"תוכנית עסקית לייצור ושיווק מוצר מהפכני בתחום האדניות ועציצי הנוי", צורף כנספח כ"ה לת/3 (יכונה להלן : "התוכנית העיסקית"). בתוכנית העיסקית נאמר, בין השאר, כי המחיר לסיטונאי יעמוד על כ – 100 ש"ח לאדנית (עמ' 9 סעיף 4 לתכנית העיסקית); שניתן להגיע מכירות של כחמישה מיליון דולר בשנה (סעיף 4.1); שבשנה הראשונה יש צורך להשקיע בשש תבניות להזרקה, היכולות לייצר שלושה מוצרים שונים, ולהתקדם במשך חמש השנים הראשונות עד 11 תבניות (סעיף 4.2); כי בשנה הראשונה יש להשקיע במפעל סכום של 1,200,000 ש"ח (עמ' 11 לתוכנית העיסקית), כשחצי מיליון ש"ח מושקע בחודש הראשון. בשולי התוכנית העיסקית נרשמו קורות החיים של סילמן, כדלקמן: "סילמן משה היה בעל חברת הובלות ושינוע שבבעלותה ארבע משאיות וטנדר. משה החליט לעשות הסבה ולפתח את הרעיון שהוקדשה לו מחשבה רבה וליישם אותו לייצור מסחרי. ליזם יש מספר אבי טיפוס שפותחו לשם המחשת היכולות המסחריות של המוצר"."

מה קרה? מה הביא את סילמן למצב הנוכחי? פסק הדין הוא ארוך, וכולל טענות של סילמן כלפי שותפיו למיזם ומעורבים אחרים. כל מה שיכול היה לקרות לרעת המיזם הזה קרה. השופטת הסיקה בסופו של דבר כי האחריות לכשלון המיזם נופלת על כתפיו של סילמן, שניהל, לדבריה, את הפרויקט בצורה חובבנית וללא ייעוץ מקצועי מתאים. הדברים מפורטים היטב בפסק הדין, וכן בכתבה בגלובס, ואין כל עניין בהם. עיקרו של דבר הוא שהפרויקט כשל, וסילמן איבד את כספו.

ביבי אוהב את סילמן.

סילמן הוא האיש הרזה. היזם. הוא בעל חברה להובלות ושינוע שהגה רעיון ומנסה ליישם אותו לייצור מסחרי. הוא לוקח רעיון, ועושה תכנית עסקית, וממליון מאתיים אלף ש"ח הוא מתקדם עד כדי חמישה מיליון דולר בשנה. הוא החלום הרטוב של הכלכלה השטייניצית. הוא האדם שמניע את המשק. היזם. המתכנן. המוציא לפועל. וראו - הוא לא נעזר בכספי ציבור. לציבור, לממשלה, למנגנון, לא היה חלק בחלומו, וגם לא בנפילתו. הוא תמציתו המרוכזת של המגזר הפרטי. הוא החזון של ביבי.

סילמן בנה עצמו בשתי ידיו. הוא בנה עסק מצליח של הובלות ושינוע. הוא יזם והמציא וקידם ותכנן. למענו נועדה הכלכלה הביביסטית. הוא המטרה הסופית. הכל נועד כדי לאפשר לו להמריא. וזה לא קרה. לפעמים האיש הרזה לא יכול להמריא, גם כשהאיש השמן לא מהווה לו משקולת. לפעמים יש סיבות אחרות שמונעות מהאיש הרזה להמריא.

וכשזה קורה הוא צריך את האיש השמן, אבל במדינה של ביבי האיש השמן פשוט לא שם.

מישהו סיפר לסילמן שבכלכלה של היום אפשר לעשות חמישה מיליון דולר לשנה מהשקעה ראשונית של מיליון מאתיים אלף. אבל אף אחד לא סיפר לסילמן שאם זה לא יילך, הוא יצטרך לחיות מאלפיים מאה שקל של ביטוח לאומי לחודש, ולא יתנו לו דירת עמידר, והמוסד לביטוח לאומי יעקל לו את המשאית.וכשהוא ירצה עוד כמה ימי חסד בבית החולים, כשהוא מרגיש לא טוב, בית החולים ירצה את המיטה שלו עבור החולה הבא. (גם היום, במצבו, אין לסילמן מיטה במחלקת הכוויות. הוא מאושפז במחלקה אחרת ומחכה שמיטה תתפנה.)

אף אחד לא סיפר לסילמן שהצד השני של המטבע הנוצץ של הכלכלה הביביסטית הניאו ליברלית היא שאם היוזמה לא מצליחה, אז היזם ייזרק לרחוב בלי שום רשת ביטחון.

אף אחד לא סיפר לסילמן, שאם אני ואתה נופלים מבחינה פיננסית, בהשקעה גרועה, במיזם שלא צלח, ביום רע בעסקים, אף אחד לא ידאג לנו לתספורות, ואין לנו בעלי אג"ח שאנחנו יכולים לכופף להם את היד ולקבל מחילה על החוב. הדברים האלה עובדים רק מקנה מידה מסויים (נאמר, בן-דובי) ומעלה, וסילמן עוד לא הגיע לשם. סיפרו לו שהוא יכול לשחק במשחק. הסתירו ממנו שרק הגדולים יכולים באמת לשחק. אף אחד לא סיפר לסילמן שהכלכלה היא לא באמת 'חופשית' והשמיים הם לא באמת הגבול.

אז סילמן החליט לספר לנו את זה. והוא סיפר, בדרך שלו. והיום כולנו יודעים. ועל זה תודה לך, משה סילמן.

אסור לעשות מסילמן סמל. אסור שיהיה עוד סילמן. לא כך מוחים במשטר דמוקרטי. יאן פאלאך מחה כנגד המשטר הטוטליטרי הסובייטי, ולא הייתה לו דרך אחרת. כך גם הרוכל בתוניסיה. לסילמן הייתה דרך אחרת, ואסור היה לו לנקוט בדרך האלימה, גם כנגד עצמו. על הנהגת המחאה לעשות כל דבר כדי להבהיר שאינה רואה בעין יפה את המעשה, ואסור להשתמש במה שעשה סילמן כסמל או כדגל. אבל יש הרבה מאוד מה ללמוד ממקרה סילמן. הוא נתן לנו שיעור יקר. שיעור בכלכלה, שיעור בדמוקרטיה, שיעור במדעי החיים. ואת השיעור הזה אנחנו צריכים ללמוד. משה סילמן שילם את המחיר היקר ביותר שניתן לשער כדי שנלמד את השיעור הזה. בחיים שהיו רצופי אכזבות, אני לא רוצה לאכזב אותו שוב.

הרבה מאוד אנשים אמרו לי שיצא לי כאן פוסט מעולה, ומסתבר שגם חדשות ערוץ 10 / עמותת ישראבלוג חושבים כך. תודה לכולם. תודה למי שקרא ולמי שהפיץ ולמי שקורא ולמי שמגיב.