הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג הזה הופך במהירות לבלוג הבריאות, הכושר, וטיפוח היופי של אבו אלמוג, וזה די פאתטי. אני חושש שעד מהרה אאבד את כל קוראי. אלו מכם המעוניינים בבריאות, כושר וטיפוח יופי לא יתעניינו לקבל טיפים של מי שעל אף כל המאמצים דומה יותר לבוקי נאה מאשר ללאנס ארמסטרונג. אלו המעוניינים בהגיגים הדאהריסטיים ודאי מתאכזבים לראות כאן מדי פעם מחדש את נושאי האופניים, ההליכות וכיוצא בזה. צריך לחשוב על השילוב הדיאלקטי הנכון, שגם ייתן את הקיק האידיאולוגי המתאים לרכיבות האלה, פרט לכך שהן תורמות להישרדותו האישית של הוגה הדעות של המהפכה הדאהריסטית, ובכך לקידומה ולהפצתה.

אז היום דיוושתי אשבל - סח'נין דרך בית הספר גליל. יצאתי נורא מוקדם בחמש וחצי כזה, כי אני עדיין מפחד ממכוניות על הכביש הראשי. הגעתי כבר למיומנות סבירה בלהסיר את הגלגל הקדמי ולדחוף את האופניים למושב האחורי, מה שחוסך לי לקנות את המתקן הזה, וכבר שיעבדתי את כל רכושי למזרחי מהאופניים ואין לי שקל נוסף לזרוק על העניין. אז היה די קשה. אני צריך לצבור עוד הרבה כושר והרבה מיומנות כדי להגיע לרמת רכיבה סבירה. כולה חמישה קילומטר, אבל זה לקח לי משהו כמו שלושת רבעי שעה. עצרתי פעם או פעמיים אחרי עליות לשתות מים. אבל אני לא מוותר לעצמי. רכיבה כזו פעמיים בשבוע. למות או לכבוש את ההר.

בקיצור הגעתי לסח'נין, ורציתי לראות קצת מסביב למסגד היפה הזה עם שני הצריחים. יש שם נקודה מדהימה שרואים ממנה גם את המסגד וגם את הכנסייה החדשה הזו שבונים כבר כמה שנים, שגם היא עם שני צריחים, ודי שווה צילום. אבל אז יצאו כמה מתפללים מהמסגד ולא היה לי נעים לצלם, לכן רק בירכתיהם בסבאח אל חי'ר ורמדאן כרים, והסתובבתי בחזרה. בפעם הבאה אם לא אהיה כל כך עייף ופחדן מהמכוניות, אנסה לדווש עד הכנסייה, זה רק עוד איזה קילומטר, ואפילו די במישור. אולי אנסה להגיע לדוחא, למקום שיושבים שם כל האפריקאים ומחכים שיבואו לקחת אותם לעבודה. משם אפשר לחזור במעגל לאשבל, אבל זו תכנית די גרנדיוזית, כי יש שם כמה קילומטרים ואיזה עלייה או שתיים ויש גם את המזבלה הדוחה הזו באמצע.

בקיצור חזרתי בחזרה כמו שבאתי, ובדרך היה עדר פרות. עצרתי לשנייה כדי לצלם. בסוף לא רואים כל כך את הפרות, הן נראות כמו שיחים או משהו בצד, אבל יצאה תמונה די יפה. רציתי לבקש מהרועה שיצלם אותי עם הפרות והאופניים, אבל קצת התביישתי, והאמת כבר הייתי די בשוונג לקראת הסוף ולא התחשק לי לעצור עוד הפעם.

בכמה מטרים האחרונים - כמו שאתם רואים, בירידה (מאוד עוזר לשרירי האגודל המפעילים את הברקס. פחדן שכמותי. יש לי אפליקציה שמנתחת את הרכיבות. אני נוהג בירידות במהירות נמוכה יותר ממה שאני מתפדלע בעליות), כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא אם להחליף הבוקר את הבננה בסילאן בארוחת הבוקר של האלופים, או להישאר עם המתכון המנצח. בסוף נשארתי. אני שונא שינויים. את הסילאן אשמור למקרה שכבר קרה כמה פעמים שפלג גומר לי את הבננות בלילה, ואני קם בבוקר ואין לי עם מה לתבל את הדוגלי.

וזה הביא אותי למחשבות על הרמדאן. בשנים האחרונות הוא יוצא בקיץ וזה בטח קשה רצח למאמינים. יש לנו בקבוצה כמה מוסלמיות, אחת מהן אפילו די אדוקה ומגיעה עם כיסוי הראש המסורתי. זה בטח החודש הכי קשה בשבילהן מבחינת השמירה על התזונה המאוזנת. האמת - גם אני קצת מתקשה, כי אני מכור לעוגיות האלה. יש לי אי אלו הזמנות לארוחות איפטאר. אבל בניגוד לסועדים המוסלמים שצמים כל היום ואחרי כן בולסים, אז איכשהו זה מתקזז (זה לא באמת מתקזז כי כל עוגיה כזאתי זה פצצת קלוריות שקשה לתאר) אז אני בולס כל היום ואחרי כן בולס. אז עד עכשיו סירבתי בנימוס, אבל הרמדאן ארוך, ואני הולך להישבר.

הייתה לי אתמול שיחה עם חבר מוסלמי הידוע באתיאיסטיותו. מתוך זהירות ונימוס שאלתי אותו אם השנה הוא מתכוון לצום. הוא אמר לי "אתה מכיר אותי, אני לא צם ברמדאן, ולא ביום כיפור."

הזהרתי אותו, שאם כך הדבר, ילקה פעמיים כשיבוא יומו. לכך ענה - "אני לא צריך את גן העדן בעולם הבא. יש לי גן עדן כאן ועכשיו."

אסיים בברכת רמדאן כרים, וסיאם מקבול. שיתמלאו כל תפילותיכם ושהצום שלכם יתקבל בברכה, אינשאללה!